פסק דינו של בית המשפט המחוזי
14. ביום 6.11.2017 נתן בית המשפט המחוזי את פסק דינו. בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי מעמדם של המשיבים כחברים בעמותה מעולם לא פקע לפי הוראותיו של תקנון העמותה, הגם שמרביתם לא פעלו במסגרתה במשך שנים רבות.
15. תחילה, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים אכן התקבלו כחברים בעמותה (כמפורט בפסקה 8 שלעיל). בכלל זה, בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם של המערערים 4-1 בנוגע לכך שהאסיפה הכללית לא הייתה מוסמכת להורות על קבלתם של חברים לעמותה, בהתחשב בכך שהיא האחראית למינוי חברי הוועד (סעיף 26 לחוק העמותות) וממילא בעלת "המילה האחרונה" בערר המוגש על סירובו של הוועד לקבל חבר לעמותה (סעיף 1(ג) לתקנון).
16. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לאורך תקופה ממושכת – החל מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ועד שנת 2014 לערך – פעילותם של מרבית המשיבים בזיקה לעמותה הייתה דלה ביותר. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אמנם אין ליתן לדו"ח רשם העמותות תוקף מחייב לעניין זהותם של חברי העמותה, אולם כי במישור הראייתי יש ביכולתו לחזק את המסקנה שרבים מהמשיבים לא היו חברים פעילים בעמותה בחלק מהשנים מושא הדיון. לצד זאת, נקבע כי ניתן לראות בהפניית המערערים 4-1 לדו"ח רשם העמותות כהודאה מצדם ביחס לחברותם בעמותה של אלו מהמשיבים ששמם צוין בו (דהיינו, המשיב 2 – אשר ממילא לא נטען כנגד חברותו בעמותה – והמשיבים 3 ו-11).
17. הגם שבית המשפט המחוזי קיבל את טענותיהם של המערערים 4-1 בכל הנוגע לאי-מעורבותם של המשיבים בפעילות העמותה במשך תקופה ארוכה, הוא דחה את הטענות שהועלו בכל הנוגע לפקיעת חברותם בה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הוכח שהמשיבים הודיעו בעבר על פרישתם בכתב, וכי פרישה טעונה הודעה בכתב כך שאינה יכולה להתבצע על דרך של התנהגות בלבד. בית המשפט המחוזי עמד על כך שלא קיימת בחוק העמותות או בתקנון קביעה – מפורשת או משתמעת – שלפיה אי-פעילות תוכל להוביל לפקיעת חברות בעמותה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף לא רצוי להכיר בעילה כזו לפקיעת חברות, נוכח אי הוודאות שהיא עלולה ליצור ביחס לחברי עמותות רבים שהתנהלותם "רדומה".
18. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענות הסף שהעלו המערערים 4-1 בדבר התיישנות ושיהוי. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שיש להחיל על הליך כמו זה שנקטו המשיבים להכרה בחברותם בעמותה את דיני ההתיישנות. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, ההליך שבו נקטו המשיבים היה למעשה "מיותר" מבחינה משפטית, שכן מעמדם שמור להם ממילא מכוח הדין. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מסקנה זו מתחייבת אף לאורם של שיקולי מדיניות, על מנת שלא לתמרץ חברי עמותות לפנות חדשות לבקרים לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי בדבר מעמדם ולו למען הסר ספק. למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי העיר כי לו סבר שחל כאן חוק ההתיישנות הרי שהמשיבים היו מתקשים להתבסס על כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק זה, מאחר שלא פעלו לבירור מעמדם בעמותה ודרכי פעילותה לאורך השנים.