שאלה שלישית – מתי החל בענייננו מרוץ ההתיישנות?
55. בשלב זה, נוכח הקביעה כי המערערים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, מתייתר על פניו הצורך להצביע על מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות ולדון בשאלת תחולתו של כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אולם, בהתחשב בקושי שמצאתי בהתייחסותו של בית המשפט המחוזי לנושא אעשה כן בקצרה.
56. כידוע, סעיף 8 לחוק ההתיישנות מכיר באפשרות של הארכת תקופת ההתיישנות ביחס לתובע שלא ידע ולא צריך היה לדעת על העובדות המהוות את עילת התובענה (ראו למשל: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פסקה 24 (23.2.2010); רע"א 901/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, בפסקה 49 לפסק דינו של השופט י' עמית (19.9.2010)). בענייננו, בית המשפט המחוזי לא בחן את מודעותם בפועל של המשיבים לאי-ההכרה בהם כחברים בעמותה בשנים שקדמו להגשת התובענה (ועל כך עוד ארחיב בדיון הנוגע לטענת השיהוי שהעלו המערערים). לעומת זאת, באשר למודעותם בכוח של המשיבים, בית המשפט המחוזי קבע, גם אם למעלה מן הצורך מבחינתו, כי טענות לחברות בעמותה "אינן מתיישבות" עם שנים רבות שבהן לא נעשו כל פניה או בירור בעניין (עמ' 24 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). עמדתי במישור זה שונה. הגם שאין חולק כי המשיבים יכלו לברר את העובדות החיוניות להגשת התובענה, ואף טוב היה לו עשו כן, אין לומר שהיו חייבים לעשות כן. בבסיס קביעתי עומדת ההכרה במאפייניה של החברות בעמותה, פעילות הנעשית על בסיס וולונטרי. מקום שבו לא נעשתה פעולה אקטיבית להוצאתם של המשיבים מן העמותה בהתאם להוראות התקנון, ואף לא נטען כי נעשו ולו ניסיונות על מנת ליידעם בכך שהעמותה אינה רואה בהם עוד כחבריה, אין לומר כי הם היו אמורים לחשוד שמעמדם פקע במנותק מכל הוראה בתקנון, ולפעול לבחינת האמור בפרסומים רשמיים אשר לא הובאו בפניהם במישרין. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח התמונה שהצטיירה בפנינו של עמותה שלא הקפידה ככלל על זימון חבריה כולם לאסיפות הכלליות. הדברים נאמרים, כאמור, למעלה מן הצורך. יסודם בטיבה ובאופייה של החברות בעמותה, וברי כי אין בהם על מנת להסיג את המבחנים השונים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס ליישומו של כלל הגילוי המאוחר בהקשרים אחרים.
שאלה רביעית – האם ניתן לומר שתובענת המשיבים לוקה בשיהוי?
57. כזכור, בפי המערערים הטענה כי אף במנותק מדיני ההתיישנות, יש לומר כי תובענת המשיבים הוגשה בשיהוי ניכר ולדחותה מטעם זה כשלעצמו. לשיטת המערערים, יש לומר כי המשיבים השלימו במשך שנים עם העובדה שהם אינם נחשבים לחברים בעמותה. יובהר, כי הדיון בטענת השיהוי מבוסס על ההנחה שהמשיבים אך ישבו ב"שב ואל תעשה" ולא הודיעו באופן אקטיבי על פרישתם מן העמותה, כפי שנטען על ידי המערערים (עניין שנדון בהמשך בפסקאות 63-61).
58. כידוע, בית משפט זה קבע כי לצד "הגבול העליון" הקבוע בהסדרי ההתיישנות הסטטוטוריים ניתן להחיל – במקרים המתאימים לכך – גם את דיני השיהוי, ולהורות על חסימתם של הליכים אזרחיים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע. בניגוד לכללים הפורמליים הקבועים בחוק ההתיישנות, דוקטרינת השיהוי מותירה בידיו של בית המשפט שיקול דעת. דהיינו, גם כאשר מתקיימים התנאים הנדרשים להחלתה של דוקטרינת השיהוי יכול בית המשפט להידרש לבירור התביעה. ככלל, בשל פגיעתו בזכות הגישה לערכאות ובציפיותיו של התובע, השימוש באמצעי זה ייעשה בנסיבות נדירות וחריגות בלבד והנטל על כתפיו של תובע הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד (ראו: סעיף 27 לחוק ההתיישנות; ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433, 448-446 (2003) (להלן: עניין תלמוד תורה); ע"א 2483/14 שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות, פסקאות 34-33 (14.7.2016) (להלן: עניין שלומוביץ); חבקין, בעמ' 16). ההלכה הפסוקה התמקדה בשני טעמים לקבלתה של טענת שיהוי בהליך אזרחי – יצירת מצג בדבר זניחת זכויותיו של התובע ושינוי מצבו של הנתבע לרעה, ובצדם התחשבה גם בשאלת תום לבו של התובע (ראו: עניין תלמוד תורה, בעמ' 446; עניין שלומוביץ, בפסקאות 34-33).
59. לא מצאתי שהמקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים חריגים שבהם יש מקום לקבל את טענת השיהוי בהקשרים אזרחיים. בעיקרו של דבר, איני סבורה כי ניתן לומר שהמשיבים יצרו לאורך השנים מצג בדבר זניחת טענותיהם למעמד בעמותה. זאת, בין היתר בשים לב לכך שכלל לא ברור מהו המועד שבו נודע להם כי מוסדות העמותה אינם רואים בהם יותר כחברים בה. שאלת מודעותם של המשיבים, כאמור בפסקה 56 לעיל, לא הגיעה לכדי בירור עובדתי ממצה בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. האינדיקציות העקיפות שהביאו המערערים לכך שהמשיבים נחשפו לכאורה למידע זה לאורך שנים – אינן מספקות. על כך ניתן להוסיף כי בכל הנוגע למשיבים 3 ו-11 – שנזכרו בדו"ח רשם העמותות כחברים בעמותה – אף לא נזכר מועד שבו הפסיקה העמותה להכיר בחברותם קודם למועד החיכוך בין הצדדים בשנת 2014. בנסיבות אלו, גם לא ניתן לומר שהמשיבים פעלו בחוסר תום לב בהגישם את התובענה במועד שבו הוגשה, לא כל שכן במידה המצדיקה את החלתה של דוקטרינת השיהוי במקרה זה.
60. גם בבחינת צדו השני של המטבע, איני סבורה כי יש להכיר בכך שהמערערים שינו מצבם לרעה, בפרט בנסיבות שבהן הם לא פעלו ליידע את המשיבים בדבר "פקיעת" חברותם בזמן אמת. אכן, ייתכן שהתייצבותם המחודשת של המשיבים בעמותה אילצה את המערערים "לחשב מחדש" את המסלול בו הצעידו את העמותה. אולם, מראש הסתמכותם על כך שהללו אינם חברים עוד בעמותה נבעה ממחדליהם שלהם. חברי קבוצת המערערים הסתמכו על הנחות עבודה בנוגע לזהות החברים בעמותה, חלף ניהול מתבקש של פנקס חברים (ראו בהקשר זה פסקה 46 לעיל ופסקה 62 להלן). הם גם אלו שלא נקטו בהליך מסודר להוצאת המשיבים מהעמותה, או לכל הפחות פעלו להודיעם במועד מסוים כי מנקודת מבטם מעמדם כחברים "פקע" בשל חוסר מעש.
סוגית נטלי ההוכחה
61. כזכור, המערערים טענו כי השנים שחלפו עד למועד בו הוגשה התובענה הסבו להם נזק ראייתי, בעיקר בהיבט של שמירתן של הודעות פרישה שנטען שהוגשו בשעתו מטעם מי מהמשיבים. אף נטען לחשש ממצב שבו אדם שהודיע על פרישה בכתב בעבר, יגיש תביעה להכרה בחברותו בחלוף שנים ולאחר שמסמכים אלו כבר בוערו. מעבר לכך שקבלתה של טענה זו – והעברת הנטל למשיבים להוכיח שלא הודיעו על פרישתם מהעמותה – עלולה להוביל אף היא לתוצאות אבסורדיות, היא אינה משכנעת בהקשר הנוכחי. אכן, ניתן שבמצבים מסוימים נזק ראייתי הנגרם כתוצאה משיהוי בהגשתה של תובענה לסעד הצהרתי ייזקף לחובתו של התובע (ראו: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין, פסקה 18 (18.4.2012) (להלן: עניין קליין)). אולם, בענייננו, עמדתי כבר על כך שאין לומר כי תובענת המשיבים הוגשה בשיהוי. יתר על כן, המערערים העלו טענה זו באופן כללי ביותר, מבלי שהצביעו על מועדים או טווחי זמנים כלשהם שבהם ניתנו לכאורה הודעות הפרישה האמורות או לחילופין בוערו המסמכים הרלוונטיים.
62. בנוסף, העמותה לא הקפידה לאורך השנים על ניהולו של פנקס חברים, כפי שאף העיר בית המשפט המחוזי (ראו והשוו: ת"א (י-ם) 5082-12-12 עמותת שומרי אמונים נ' חנון (27.6.2013)). פנקס חברים אמור לכלול בין היתר את תאריך תחילת ופקיעת החברות של כל חבר, ותכליתו להבטיח רישום נכון ומעודכן של החברים בעמותה (ראו: סעיף 18 לחוק העמותות; פרנקל, בעמ' 116). עיון ברשימת החברים שהועברה לצורך גיבוש דו"ח רשם העמותות מגלה כי היא אינה מקיימת דרישות אלו. כך, הרשימה אינה מתייחסת כלל למשיבים 6-4 ו-9-8 – אשר נמנו כאמור על מייסדי העמותה ולפיכך חברים בה מיום רישומה – ובפרט לשאלה מתי חברותם פקעה. מעבר לכך שאי-עמידה בחובה לנהל פנקס חברים מהווה עבירה של אחריות קפידה שעונשה קנס (סעיף 64א(א)(1) לחוק העמותות), לו הדבר היה נעשה כנדרש, ברי כי היה קל יותר להתחקות אחר מצבת החברים בעמותה במרוצת השנים. אמנם חוק העמותות אינו קובע כי פנקס החברים מהווה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו (בניגוד למרשם בעלי מניות בחברה או לפרטים מסוימים בפנקס חברים של אגודה שיתופית, בהתאם לסעיפים 133(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 וסעיף 34 לפקודת האגודות השיתופיות), אך מטבע הדברים הוא בעל ערך ראייתי מסוים. לפיכך, לפחות חלק מהנזק הראייתי הנטען רובץ לפתחם של בעלי התפקידים בעמותה בעבר ובהווה, ובהם המערערים.
63. לסיכום נקודה זו: מלכתחילה, הטענה כי הוגשו הודעות פרישה בכתב מטעמם של המשיבים לא הוכחה בפני בית המשפט המחוזי. איני סבורה כי בכוחן של הטענות שהועלו לעניין הנזק הראייתי כדי לשנות ממסקנה זו. יותר מכל, דומה שטענות המערערים במישור זה נסמכו על הנחת המבוקש. על רקע זה, אפנה עתה לבחון את יתר טענותיהם של המערערים באשר לפרישת המשיבים מהעמותה.
סוגית הפרישה הנטענת של המשיבים מהעמותה
64. בשלב זה, מאחר שלא הוכח כי המשיבים הודיעו בכתב על פרישתם מהעמותה, יש להידרש לשאלה האם היה מקום לקבוע שהופסקה חברותם בה עקב חוסר מעש.
65. טענתם העיקרית של המערערים היא שהודעה בכתב אינה תנאי בלעדיו אין לכינונה של פרישה מעמותה לפי התקנון המצוי בחוק העמותות, אשר חל בענייננו. הגם שישנם טעמים נכבדים להכיר בכך שהודעת פרישה מעמותה צריכה להינתן בכתב, איננו נדרשים לקבוע מסמרות בסוגיה זו. גם אם נאמר שאין מניעה להכיר אף בהודעת פרישה שניתנה בעל-פה, הרי שהמערערים לא הצביעו על כך שהודעות מסוג זה ניתנו בעניינם של המשיבים. בנסיבות העניין, המערערים ביקשו שנכיר בכך שהמשיבים פרשו מהעמותה על דרך של התנהגות, מבלי שנמסרה כל הודעת פרישה פורמלית מטעמם. השאלה הניצבת אפוא בפנינו היא מצומצמת יותר, והיא האם ניתן להכיר על-פי נוסחו של התקנון בפרישה שנעשתה מבלי שניתנה כל הודעה בעניינה. על שאלה זו אני סבורה שיש להשיב בשלילה, כמפורט להלן.
66. ראשית, המשתמע מטענותיהם של המערערים הוא שעל חברים בעמותה מוטלת ככלל חובה לחברות פעילה. הדברים אינם כך. חובות לפעילות אקטיבית מוטלות על בעלי תפקידים בעמותה, כדוגמת חברי ועד, המופקדים על ניהול ענייניה של העמותה ואשר אף ניתן שיהיו זכאים לשכר עבור פעילותם (ראו: סעיפים 25, 26א ו-27 לחוק העמותות; פרנקל, בעמ' 164; גרינברגר ובן-תור, בעמ' 487). לעומת זאת, ככל שלא נקבע אחרת בתקנונה של עמותה, שאר החברים בה אינם חבים במימוש זכותם להשתתפות באסיפות הכלליות ובפעילות העמותה (סעיף 2 לתקנון המצוי, שעליו מבוסס כזכור תקנונה של העמותה בענייננו). גם אם ניתן לצפות או לקוות שכך יעשו – ואף לפעול להוציאם מהעמותה במקרים המתאימים לכך – זהו עניין של בחירה ולא של חובה.
67. שנית, וחשוב מכך, קיימים שיקולים כבדי משקל שלא להכיר בפרישה על דרך של התנהגות כאשר אופייה ותנאיה המדויקים אינם מוסדרים במפורש בתקנון העמותה. כך, קשה להלום כי ניתן יהיה להכיר בפרישה משתמעת שכזו מקום שבו התקנון "שותק" בנוגע למשכה ומידתה של אי-המעורבות הדרושים לצורך שכלולה, וכן להיבטים נוספים. אלו נוגעים למשל לבירור שייעשה בנוגע למודעותו של החבר לפעילות העמותה בתקופה האמורה (על דרך של וידוא זימונו לאסיפות הכלליות שהתקיימו בה, לדוגמה), ובעיקר לשאלה אם בכוחה של אי-הפעילות האמורה ליצור חזקה חלוטה בדבר רצונו של החבר לפרוש מן העמותה, או שמא בכוחו לסתור אותה בהצהירו אחרת. אין צורך להידרש למלוא היקפן של שאלות אלו, אך הן מלמדות כי אף אם חוק העמותות מאפשר את הסדרת הנושא בתקנונה של עמותה (והדבר אינו מובן מאליו נוכח הוראתו של סעיף 16(1) לחוק האמור, לפיה פרישתו של חבר לא תותנה אלא במתן הודעה זמן סביר מראש), הרי שהוא אינו יכול להיות מוסדר במרומז או במשתמע. הדבר מתחייב מהיבטים של ודאות משפטית, ומציאות התיק שבפנינו תלמדנו זאת טוב מכל מורה. על כן, בהעדר הוראות ברורות בעניין זה בתקנון, אין להכיר בכך שהמשיבים פרשו אך על דרך של התנהגות.
68. שלישית, עמדתם של המערערים בדבר פרישה משתמעת מבססת הלכה למעשה עילה להוצאתו של חבר מעמותה, אך זאת מבלי שניתנה לחבר זכותו לשימוע בהליך מסוג זה, המעוגנת בסעיף 16(2) לחוק העמותות (ראו והשוו: ע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר, אגודה שיתופית חקלאית נ' שק, פסקה 10 (11.7.2006); גרינברגר ובן-תור, בעמ' 278).
69. בשלב זה ניתן אפוא לסכם ולומר כי המשיבים לא פרשו מהעמותה – לא על דרך של הודעה ולא על דרך של התנהגות. על כן, אין לשנות מהתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט המחוזי ויש לקבוע כי חברותם בעמותה שרירה וקיימת.
סוגית חברותם של המערערים בעמותה
70. הצדדים נחלקו ביניהם בנוגע לטיב הכרעתו של בית המשפט המחוזי באשר לשאלת חברותם של ורמן והמערערים 11-6. בנקודה זו, אני סבורה שיש טעם של ממש בטענות המערערים. מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניכר כי הכריע שהללו אינם חברים אך על יסוד אי-התייצבותם במסגרת ההליך שהתקיים בפניו, מבלי שקיים דיון ממצה בנוגע לטענות שהועלו בעניינם. לכן, בהיבט נקודתי זה, אציע לחבריי לקבל את הערעור, במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע לגופה בשאלת חברותם של ורמן והמערערים 11-6.
71. בחלק הרלוונטי להכרעה בדבר שלילת חברותם של ורמן והמערערים 11-6, קבע בית המשפט המחוזי כך: "אלה לא סברו שעליהם להגיב לבקשה ולהתייצב. נוכח זאת, ועל בסיס דיוני שיסודו בעובדה שלא סברו משיבים אלה להתייצב לדיון, נמצא לקבוע שאין הם חברים בעמותה" (עמ' 45 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי אף הבהיר בקווים כלליים את אופי הדיון בשאלת חברותם בעמותה של מי שנמנו עם המערערים בהליך דנן, וקבע: "ואשר למשיבים, יש להבחין בין אלה שהתייצבו לדיון, ומטעמים שפורטו, אושרה לאחר דיון חברות כולם (ארבעה מיוצגים), לבין אלה שלא סברו כלל שיש להם עניין להתייצב לדיון: לא הגיבו לבקשה, לא התייצבו ואין להם כל עניין בהליך. אלה (ממשיב 7 ואילך) [הכוונה לורמן ולמערערים 11-6 – ד' ב' א'], לא אושרו" (עמ' 47 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי אף חוזר ומדגיש בעניינם של "המשיבים 13-5" בהליך שהתנהל בפניו (הם ורמן והמערערים 11-6, וכן המשיבים 15-14): "...אלה שלא התייצבו ולא גילו כלל עניין בהליך [...], אינם מאושרים כחברים, ובתוך כך, שימת לב להחלטות פרטניות ביחס לאחדים לגביהם נדרשה מבית המשפט הכרעה קונקרטית" (עמ' 51 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).