דיון והכרעה
39. בפתח הדברים ראוי להביע צער על כך שהצדדים, המחויבים כולם למטרותיה של העמותה, לא השכילו להגיע להבנות ביניהם.
40. אקדים ואומר כי אני מסכימה עם התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחברותם של המשיבים בעמותה, גם אם דרכי לתוצאה זו שונה. לצד זאת, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו בכל הנוגע לקביעות שעניינן אי-חברותם של ורמן והמערערים 11-6. בעניין זה, לדידי, לא מוצה הבירור. על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שהתיק יושב לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בנקודה זו בלבד. הכול – כמפורט להלן.
41. נקודת המוצא לדיון כולו מצויה בהסדרים שנקבעו בחוק העמותות לעניין התחלת חברות בעמותה ופקיעתה. לפי הוראות אלה, תקנון העמותה הוא הקובע את הכללים החלים על קבלת אדם לעמותה, וכן את הכללים לפקיעת החברות, וזאת בכפוף לסייגים שנקבעו בחוק העמותות (סעיף 16 לחוק העמותות). לכללים אלה יש משמעות רבה לא רק מן ההיבט הסטטוטורי. חברות בעמותה היא אחד הביטויים לחופש ההתאגדות, שהוא בגדר זכות יסוד (ראו: ע"א 1282/93 רשמת העמותות נ' כהנא, פ''ד מז(4) 100, 106 (1993); בג"ץ 1398/04 בן חורין נ' רשמת העמותות, פסקה 5 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין (19.1.2006); ע"א 1775/10 עמותת קרית נדבורנה – בני ברק נ' רשם העמותות, פסקאות 16 ו-20 (11.5.2011); דוד א' פרנקל דיני עמותות בישראל 17 (מהדורה שניה, 2012) (להלן: פרנקל); בן-ציון גרינברגר ונחמיה בן-תור דיני עמותות – להלכה ולמעשה כרך א 9 (מהדורה שניה, 2013) (להלן: גרינברגר ובן-תור)). חברות בעמותה ופרישה מחברות כזו הן פעולות חשובות המביאות לידי ביטוי חירות בסיסית זו, שיש לה משמעות אקספרסיבית ומעשית כאחת. לצורך הדיון, אין זה מעלה או מוריד שחברות בעמותה אינה מעניקה זכויות ממוניות (בשונה מבעלות במניות של תאגיד מסוג אחר, כדוגמת חברה או אגודה שיתופית). כפועל יוצא – אין מקום להכיר בצירופו של אדם לעמותה מבלי שנתן את הסכמתו לכך, ואין מקום להפסיק חברותו של אדם בעמותה מבלי שביקש זאת או מבלי שנתקיימו העילות בתקנונה המאפשרות הוצאתו ללא הסכמה. היבטים מהותיים אלו אוצלים אף על יישומם של דיני ההתיישנות במקרה דנן, ובהם נפתח.
סוגית ההתיישנות והשיהוי
42. ארבע שאלות ניצבות בפנינו בקשר לדיני ההתיישנות והשיהוי: ראשית, האם תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר חברותו של אדם בעמותה נתונה להתיישנות. שנית, האם ניתן לומר בענייננו שטענת ההתיישנות הועלתה על-ידי המערערים ב"הזדמנות הראשונה" (סעיף 3 לחוק ההתיישנות). שלישית, ורק בהנחה שהתשובה לשתי השאלות הקודמות היא חיובית, מתי יש לומר שהחל בענייננו מרוץ ההתיישנות, בהתייחס – בין השאר – לכלל הגילוי המאוחר (סעיף 8 לחוק ההתיישנות). שאלה רביעית, היא אם יש לומר כי תובענת המשיבים הוגשה בשיהוי המצדיק לדחותה כשלעצמו.
שאלה ראשונה – האמנם תביעה להכרה במעמדו של חבר עמותה אינה מתיישנת?
43. נפתח בתיאור קצר של ההוראות הרלוונטיות בחוק ההתיישנות. סעיף 2 לחוק זה קובע כך:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
44. בהמשך לכך, סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות מעמיד את התקופה שבה מתיישנת תביעה שאינה במקרקעין על שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נולדה עילת התובענה. מדובר במועד שבו נתגבשו העובדות המקימות לתובע זכות לסעד ושבו מצוי בידיו הכוח לפנות לערכאות לשם מימושה (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 176-175 (2003); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 37 (5.1.2011); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 18 (19.4.2012)).
45. בית משפט זה כבר קבע בעבר שתובענות למתן סעד הצהרתי בדבר זכות העומדת לתובע יהיו כפופות גם הן ככלל למוסד ההתיישנות. זאת, למעט מקרים חריגים הנוגעים בעיקרם להצהרה על גיל, אזרחות או מצב משפחתי (ראו: ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ''ד מה(5) 365, 369 (1991) (להלן: עניין רוז'נסקי); ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ, פ''ד נו(6) 481, 486-485 (2002) (להלן: עניין נחמיאס); ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי, פסקה 47 (2.7.2019) (להלן: עניין פז)). קביעה זו יסודה בכך שגם בתובענות מסוג זה יכול שיתקיימו הרציונאלים שבבסיס דיני ההתיישנות, ובראשם הסתמכות הנתבע על מצב הקיים שנים רבות ואי-יכולתו לשמור על ראיותיו במשך תקופה ארוכה. סיבה נוספת להחלתה של התיישנות במקרים אלו, היא הרצון למנוע מצבים שבהם תובעים ש"ישנו" על תביעותיהם יפעלו לנסחן על דרך של תובענה למתן סעד הצהרתי ובכך יחמקו ממחסום ההתיישנות (ראו: עניין נחמיאס, בעמ' 486-485). בהתאם לכך, נקבע למשל כי מרוץ ההתיישנות בתובענה למתן סעד הצהרתי בדבר בעלות במניות או צו עשה לתיקון מרשם בעלי המניות יחל, בין השאר, במועד שהחל ממנו מרשם בעלי המניות בחברה חדל לשקף את הזכויות להן טוען התובע (ראו: ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ''ד כח(1) 162, 165 (1973)); ע"א 8376/10 חברת מוניות הטייסים בע"מ נ' סילקו, פסקה 14 (21.5.2013) (להלן: עניין מוניות הטייסים)).
46. בענייננו, בית המשפט המחוזי דחה את טענות הסף שהעלו המערערים בדבר התיישנות, בקבעו כי אלו אינן רלוונטיות מקום שבו חברותם של המשיבים בעמותה מעולם לא פקעה. דעתי בעניין זה שונה. דיני ההתיישנות חולשים גם על הליך כמו זה שבפנינו. מלכתחילה, קיימת מעגליות מסוימת באי-החלתה של התיישנות על תובענה למתן סעד הצהרתי בדבר חברות בעמותה, רק בהתבסס על הנחת יסוד – הנתונה במחלוקת בין הצדדים – כי מעמד זה אכן שריר וקיים. מקום שבו העמותה כופרת בחברות, מסתמכת תקופה ממושכת על מצב הדברים מנקודת מבטה ובית המשפט אף נדרש לקיים דיון ראייתי בסוגיה זו, ניתן לומר שחלים הרציונאלים שביסוד דיני ההתיישנות. כבר בשלב זה ראוי לעצור ולהדגיש, כי גורמים המעורבים בפעילותה של עמותה יכולים לטעון להסתמכות לגיטימית כאשר ענייניה של העמותה מנוהלים בהתאם לכללי התקנון, בפרט בעניין קבלתם והוצאתם של חברים, ותוך הקפדה על ניהול פנקס חברים מעודכן (ראו: סעיפים 18 ו-39(א) לחוק העמותות. כן ראו הנחיות רשות התאגידים "הנחיות להתנהלות עמותות בהתאם לחוק העמותות, תש"ם-1980", עמ' 22-21 (דצמבר 2015)). מן העבר השני, הסתמכותם של חברי עמותה על רישומים חלקיים שנעשו בתקופות מסוימות וכן על "הנחות עבודה" בנוגע לזהות החברים בה – כפי שהסתמן שנעשה בענייננו – ראויה הרבה פחות. אין משמעות הדבר כי בנסיבות אלו לא תישמע טענת התיישנות, אך הן עשויות מטבע הדברים להשליך על בחינת מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.
47. לכאורה, ניתן להבין את גישתם של המשיבים בטיעונם בנושא. אם נצא מנקודת הנחה שמעמדם כחברים בעמותה מעולם לא פקע, הרי שהכוח לתבוע סעד הצהרתי בעניין חברותם היה מצוי בידם – בהכללה – במשך תקופה של כשני עשורים טרם הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי. לכאורה יש בכך משום "ניתוק" מתחולתם של דיני ההתיישנות. אולם, למעשה, אי-ההכרה בחברותם של המשיבים בעמותה היא שעמדה במרכז התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי. כך, בהיקש מהפסיקה שעניינה הצהרה על זכות במניות – וחרף ההבדלים הברורים מאליהם – יש לומר שעילת התובענה "נולדה" בעת שגורמים במוסדות העמותה כפרו בחברותם של המשיבים בה. לדידי, רק החל משלב זה ניתן בידם של האחרונים כוח התביעה במלוא מובנו (ראו והשוו: ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקה 40 (5.1.2011); עניין פז, בפסקה 49).
48. המסקנה בדבר תחולתם של דיני ההתיישנות בנסיבות התובענה מושא הערעור דנן, מתחזקת אף באמצעות התבוננות באספקלריה החוזית של הדברים. כידוע, דין תקנונה של עמותה כדין חוזה בינה לבין חבריה, ובינם לבין עצמם (ראו: סעיף 9 לחוק העמותות). טענת המשיבים, מבחינה מהותית, היא להפרת הוראות התקנון – דהיינו, החוזה שבין העמותה לחבריה – על דרך של אי-הכרה בהם כחברים בה (ראו והשוו: עניין מוניות הטייסים, בפסקה 15). אין צריך לומר שתביעה חוזית נתונה להתיישנות. מנקודת מבט זו ניתן אפוא לראות במועד ההפרה הנטענת של התקנון – דהיינו, במועד שבו החלה העמותה לכפור במעמדם של המשיבים כחברים בה – כמועד היווצרותה של עילת התובענה (ראו: ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423, 430 (1997); ע"א 2113/10 בן דוד נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 8 (18.7.2012)).
שאלה שנייה – האם טענת ההתיישנות נטענה ב"הזדמנות הראשונה"?
49. כאמור, יש לומר כי דיני ההתיישנות חלים על תובענה מסוג זה שהגישו המשיבים. אולם, שאלה נפרדת היא האם טענת ההתיישנות הועלתה במועד הנדרש לכך.
50. לצורך הדיון בהקשר זה, רלוונטי סעיף 3 לחוק ההתיישנות המורה כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". ביסודה של דרישה זו מצוי הניסיון למנוע מקרים בהם יחלו דיונים בתביעות שלמעשה התיישנו ויבוזבז זמן שיפוטי יקר (ראו: עניין רוז'נסקי, בעמ' 370; ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769, 784 (2004) (להלן: עניין ויינברג)). כבר נפסק, כי בהתחשב בכך שהמשמעות המעשית של קבלת טענת התיישנות היא חסימה של זכות הגישה לערכאות, השאלה של "ההזדמנות הראשונה" להעלאתה נבחנת ביחס למגוון המצבים שבהם בעל דין יכול היה להעלותה, מתוך גישה מרחיבה (ראו: עניין ויינברג, בעמ' 785-784; ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, פסקה 13 (18.7.2005)). ככלל, שלב הגשת כתב ההגנה מסמן את "קו הגבול" הדיוני שלאחריו לא יתאפשר עוד להעלות טענת התיישנות (ראו: ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון, פ''ד כח(2) 527, 529 (1974); תקנה 89 לתקנות סדר הדין האזרחי; טל חבקין התיישנות 101 (2014) (להלן: חבקין)). עם זאת, עוד קודם לכן, התדיינויות בעניין בקשות לפטור מאגרה, לסילוק התובענה על הסף או למתן סעדים זמניים יכולות כולן להוות הזדמנות ראשונה להעלות את טענת ההתיישנות (ראו למשל: רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פרידנברג, פסקה 4 (14.7.2004); רע"א 2208/09 יצהר נ' עיזבון אברהם, פסקה 19 (26.1.2010); ע"א 3451/07 קאופמן נ' כהן, פסקה 6 (18.2.2010)). השאלה האם הוחמצה הזדמנות זו תיבחן לפי מהות ההליך שבו לא הועלתה הטענה, העניין שהיה בו לנתבע והשאלה האם עורר במסגרתו טענות לגופה של המחלוקת בין הצדדים (ראו: עניין רוז'נסקי, בעמ' 370; רע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), פ''ד נא(4) 716, 720-719 (1997); חבקין, בעמ' 103; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 181 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן)).
51. מן הכלל אל הפרט. המשיבים טענו כי המערערים החמיצו מספר הזדמנויות להעלאת טענת ההתיישנות, לפני שזו נטענה על-ידם לראשונה במסגרת תשובתם לתובענה. אכן, אני סבורה שהדין עמם.
52. בתגובה שהגישו המערערים 4-1 ביום 16.3.2015 לבקשת המשיבים לסעדים זמניים, הם נדרשו באריכות ובפירוט לסיכויי התובענה שהמשיבים עתידים להגיש, שאותה הם הגדירו כ"קלושים". למעשה, חלק מהטענות שפרסו באותה נקודת זמן חזרו והופיעו גם בתשובה שהוגשה לבסוף לתובענת המשיבים ואף בערעור שבפנינו. ואולם, התייחסות כלשהי לטענת ההתיישנות – אין בה. כזכור, בקשה זו לסעדים זמניים מטעם המשיבים נמחקה בטרם הגישו את התובענה מושא הערעור דנן לבית המשפט המחוזי ביום 16.4.2015, נוכח ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בתום הדיון מיום 18.3.2015. המערערים טוענים שמסיבה זו, אין לומר שעסקינן בהזדמנות הראשונה להעלות טענת התיישנות לאחר הגשת התובענה, כלשונו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות. איני נדרשת להכריע בכך בנסיבות העניין, כאשר ניכר כי המערערים החמיצו הזדמנות נוספת להעלות את טענת ההתיישנות, בשלב שלאחר שהוגשה התובענה – כפי שיוסבר להלן.
53. ובמה דברים אמורים? ביום 2.6.2015 – למעלה מחודש לאחר שהוגשה תובענת המשיבים – הגישו באי-כוחם של המערערים בקשה להעברת הדיון בה מדרך של המרצת פתיחה לדרך של תובענה רגילה. למותר לציין כי העובדה שבקשה זו הוגשה, מטעמים שלא חודדו בדיון בפנינו, במסגרת ההליך שנפתח בשעתו לצורך הדיון בבקשה למתן סעדים זמניים (ה"פ 8304-03-15) ולא במסגרת ההליך מושא הערעור דנן (ה"פ 25362-04-15) אינה מעלה או מורידה. בבקשה – שנשאה את הכותרת "בקשה לביטול המרצת פתיחה" – לא הועלתה כל טענה להתיישנות. לעומת זאת, הבקשה פירטה את זירות המחלוקת השונות בין הצדדים לגופן, ואף נטען בה כי אלו מחייבות לחקור מספר רב של בעלי דין על מנת לברר מי הם חברי העמותה ובעלי התפקידים במוסדותיה השונים. כך, לצורך הדוגמה, נכתב בבקשה כי "כדי לבסס את טענת הפרישה יש צורך בחקירה מקיפה של המשיבים... אודות חברותם בעמותה; מידת מעורבותם בעמותה בשנים הרלוונטיות; השתתפותם באסיפות העמותה בקשר לשנים הרלוונטיות; מידת בקיאותם בכל הנוגע להתנהלות העמותה במהלך השנים הרלוונטיות וכיו"ב" (סעיף 30 לבקשה לביטול המרצת פתיחה). בהמשך לכך, צוינו מספר שאלות נוספות אשר חייבו לשיטת באי-כוח המערערים בירור עובדתי מקיף, דוגמת "האם המשיבים אכן לא זומנו לאסיפות העמותה", "מדוע המשיבים לא בדקו למה לא זומנו לאסיפה הכללית", וכן "מדוע המשיבים לא דרשו מיוזמתם, משך למעלה מעשור, את כינוסה של אסיפה כללית" (סעיף 35 לבקשה לביטול המרצת פתיחה). ברי אפוא כי עסקינן בשלב דיוני שבו היה למערערים עניין, ואף עניין רב, ואשר במסגרתו העלו טענות שעסקו במישרין במחלוקות המהותיות שבין הצדדים. משלא כללו בטענותיהם כל התייחסות לסוגיית ההתיישנות, הרי שאין לומר כי העלו טענה זו בהזדמנות הראשונה לכך. אשר על כן, בכל מקרה לא קם בענייננו מחסום דיוני של התיישנות.
54. יצוין כי עוד קודם לכן, ביום 21.5.2015, הגישו באי-כוח המערערים בקשה לצירופם להליך של צדדים שנזכרו בתובענה כחברים בעמותה – אשר גם בה לא נזכרה טענת ההתיישנות. בקשה זו הוגשה אף היא במועד המאוחר לזה שבו הוגשה תובענת המשיבים. צוין בה מהו הסעד הנדרש בתובענה, והוסבר בה כי צירופם של הצדדים האמורים מתחייב לצורך הכרעה שלמה ויעילה בפלוגתות שהתעוררו בה. לכאורה זהו טעם נוסף לקבוע שטענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה. אולם, לנוכח האמור בכל הנוגע לבקשה לביטול המרצת פתיחה, דומה כי לא נדרש דיון נוסף בכך.