פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 50500-09-17, [פורסם בנבו] כב' השופטות מ' נד"ב, ו' פלאוט וב' טולקובסקי), אשר קיבל את ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 36340-07-15, כב' השופטת י' גרינוולד-רנד) וקבע כי משיבים 1 ו-2 רשאים לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח לשם הפרייתה של משיבה 3.
במרכז בקשה זו עומדים שני הורים שאיבדו את ילדם, היקר להם מכל, המבקשים למצוא מעט מזור לכאב והשכול באמצעות הבאת ילד לעולם מזרעו של בנם המנוח. מקרה כזה לעולם קשה להכרעה. מאחוריו עומד סיפור על אובדן ועל תעצומות נפש הנדרשות כדי להתמודד עם האובדן, לזכור ולהתקדם, אף אם במידה חלקית. וככל שהסיפור האישי מקשה יותר על ההכרעה, כך חשוב יותר לחזור למושכלות היסוד. אלו מלמדות אותנו כי במקרה דנן, על אף שניתן להבין לליבם ולנפשם של ההורים השכולים, שאיפת לבם לחוד וההכרעה המשפטית לחוד.
רקע והליכים קודמים
2. פעמיים הכה השכול את ביתם של משיבים 1 ו-2 (להלן: ההורים). בשנת 2003 התאבד בנם הצעיר (להלן: הבן הצעיר), במהלך שירותו הצבאי, עת היה בן 19 שנים. חמישה חודשים בלבד לאחר מכן הם איבדו את בנם הבכור (להלן: המנוח), אשר נרצח בהיותו בן 27 שנים בלבד. במועד פטירתו הייתה למנוח בת זוג לה עמד להינשא, לאחר קשר של כ-7 שנים (להלן: בת הזוג). אף נקבע תאריך לחתונתם, אשר נדחה עקב פטירת הבן הצעיר. על-פי בקשת ההורים, מיד לאחר מות המנוח נשאבו ממנו מנות זרע אשר הופקדו אצל משיב 4. בחלוף 12 שנים מפטירת המנוח, הגישו ההורים לבית המשפט לענייני משפחה תביעה (להלן: תביעת ההורים), בגדרה ביקשו להורות ליועץ המשפטי לממשלה להתיר להם לעשות שימוש בזרעו של המנוח לצורך הפרייתה של משיבה 3 (להלן: האם המיועדת), אשר הייתה חברת ילדות של אחות המנוח.
ההורים טענו כי לאחר מותו של הבן הצעיר, הביע המנוח תמיהה מדוע לא נשאב זרע מגופת אחיו, דבר המלמד, לגישתם, על רצונו של המנוח בהמשכיות גם לאחר המוות. עוד הובהר בתצהירים שהוגשו מטעם ההורים, בת הזוג, אחותו של המנוח וחברו, כי המנוח היה אדם אשר אהב את האחר ככלל וילדים בפרט, חפץ להיות אב בגיל צעיר ורצה להשאיר חותם בעולם בדמות ילדים מזרעו שלו. המדינה טענה מנגד כי לא ניתן להעניק להורים את הסעד אותו הם מבקשים, משום שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 1.2202 שעניינה "נטילת זרע לאחר המוות ושימוש בו", 2003 (להלן: ההנחיה או הנחיית היועץ המשפטי לממשלה), אשר מבהירה כי אין לגורמים אחרים, פרט לבת הזוג של המנוח, זכות לפעול להבאת ילדים מזרעו של המנוח לאחר מותו. בהמשך ההליך התייחסה המדינה גם לפסק הדין שניתן על-ידי בית משפט זה בהרכב מורחב בבע"מ 7141/15 פלונית נ' פלונית [פורסם בנבו] (22.12.2016) (להלן: הלכת פלונית), אשר אימץ את עיקרי ההנחיה.