בית המשפט לענייני משפחה הורה על עריכת תסקיר שיבחן את הסוגיה עם ההורים, האם המיועדת ובת הזוג. בתסקיר הודגש כי בת הזוג אינה מתנגדת לתביעת ההורים, והומלץ לאשר להם לעשות שימוש בזרעו של בנם המנוח לצורך הפרייתה של האם המיועדת. אף על פי כן דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת ההורים, לנוכח הלכת פלונית, שניתנה מספר חודשים לאחר קבלת התסקיר. באותו עניין נקבע כי ככלל, מקום שבו נפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה, והוא לא הותיר ביטוי מפורש לרצונו או להסכמתו לעניין נטילת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, תהא בת הזוג, והיא בלבד, רשאית לעשות שימוש בזרעו לצורך הפרייתה היא. בהתאם, נקבע כי מאחר שההורים הם אלו שביקשו לעשות שימוש בזרע המנוח, ולא בת הזוג, ומאחר שלא הוכח רצונו המשוער של המנוח להביא ילדים מאישה שאינה בת זוגו – דין תביעתם של ההורים להידחות.
3. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר פסק כי בית המשפט לענייני משפחה לא התייחס באופן מספק לשאלת רצונו המשוער של המנוח ביחס לשימוש בזרעו לשם הפריית אישה אחרת שלא הייתה בת זוגתו במועד הפטירה. בהמשך לכך התייחס בית משפט קמא להלכת פלונית והפנה לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות, אשר התייחסה לכך שייתכנו מצבים חריגים ונדירים שבהם ראוי יהיה לאפשר להורים להוכיח כי רצונו המשוער של הנפטר הינו לעשות שימוש בזרעו שלא עם בת זוגו (שם, פסקה 31). בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי על ההורים לעבור שתי משוכות כדי לעשות שימוש בזרע של בנם המנוח שלא עם בת זוגו: עליהם להוכיח כי רצונו של המנוח היה להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו, וכי רצון זה נכון גם ביחס להפריית מי שאיננה בת זוגו במועד פטירתו.
או אז עבר בית המשפט לבחון את הראיות שהונחו לפניו. לגישתו, במקרה דנן מתקיימות אותן נסיבות חריגות שהוזכרו בחוות דעתה של הנשיאה בהלכת פלונית, המוכיחות את רצונו המשוער של המנוח כי רצה להביא ילדים לעולם אף שלא מבת זוגו. נסיבות אלו, לגישת בית משפט קמא, הן, בעיקרן, שתיים: (1) התמיהה שהביע המנוח על כך שהוריו לא ביקשו לשאוב זרע מאחיו הצעיר לאחר מותו, עליה ניתן ללמוד מתצהיריהן של אמו ואחותו של המנוח. כן הוער בהקשר זה כי המנוח אמר את הדברים על אף שהאח הצעיר היה רווק בן 19 במותו, דבר שעשוי ללמד על גישתו של המנוח לגבי המשכיות לאחר המוות אף ללא בת זוג; (2) העובדה כי המדינה ויתרה על חקירת תצהירי המשיבים. יוזכר כי בגדר תצהירים אלו הבהירו בני משפחתו של המנוח כי הוא היה מעוניין בהבאת ילדים לעולם, וכי הם סבורים שהוא היה רוצה שיעשו שימוש בזרעו לאחר מותו. כן ניתן משקל לכך שהתצהירים הוגשו לפני שניתנה הלכת פלונית ושזרעו של המנוח נשאב לפני למעלה מ-15 שנים – בטרם ניתנו מכלול ההלכות של בית המשפט בנושא זה. עוד ניתן משקל לתסקיר שתמך בעמדת ההורים. כל אלו הובילו את בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורם של המשיבים ולהורות כי הם רשאים לעשות שימוש בזרעו של המנוח לשם הפריית האם המיועדת. מכאן בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו, בגדרה חוזרים הצדדים על הטיעונים שהעלו בפני ערכאות קמא.