אעיר רק בעניין זה כי בבואנו לבחון מה היה רצונו המשוער של המנוח, אל לנו לבלבל בין רצונו של המנוח ובין רצונם המובהק והמובן של הוריו שתהא המשכיות לילדם שנלקח מאיתם. נקודת הזמן שבה יש להתמקד היא ערב מותו של המנוח וכל עוד יכול היה להביע את רצונו; ובהיעדר ביטוי מפורש לרצונו של המנוח כי יוולד ילד מזרעו לאחר מותו – ילד שלא מבת זוגו, מאישה שלא נקשר בה להורות, ושהתייתם טרם שבא לאוויר העולם – אין יסוד להניח שזה היה חפצו של המנוח. בכל אופן, לא פחות סביר להניח שאדם אינו חפץ בלידת ילד שאותו לא יכיר ולא יגדל כהורה ולאישה שלא בחר בה להיות אימו של הילד. כך או אחרת, את רצונו המשוער של הנפטר אין לאמוד במאזן ההסתברויות, אלא נדרשת הוכחה ברורה. הרי לא בתרומת זרע מדובר, אלא בבחינת רצונו של אדם ערב מותו להעמיד צאצא לו עצמו, שיוולד למציאות ידועה מראש שבה אביו מולידו לא יהיה נוכח בחייו. אנו מצווים לכבד את האוטונומיה של אדם על גופו גם לאחר לכתו, ונגזרת היא שככלל נדרשת הסכמה מדעת לשימוש כלשהו באיבריו או ברקמת גופו, כך בזרעו. רצונו של אדם – כבודו, הן בחייו הן במותו. איננו רשאים לייחס לרצונו של המת את רצונם של אלה הנותרים בחיים, גם לא של ההורים אף שהלב יוצא אליהם.
ש ו פ ט ת
אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, ב' באלול התשע"ט (2.9.2019).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט