(2) תכלית סובייקטיבית - אינדיקציות נוגדות?
29. משהגעתי למסקנה כי לשונו של חוק איסור הפליה, כמו גם תכליתו הנתמכת בלשונו, מובילים למסקנה כי החוק חל גם על הפליה במכר דירות על ידי מי שעיסוקו בכך, נותר לבחון את הטענות בדבר אינדיקציות לתכלית סובייקטיבית שונה של החוק ולפיה המחוקק ביקש להוציא מגדר תחולתו מכר דירות.
30. כידוע, שני המקורות המרכזיים מהם ניתן ללמוד על התכלית הסובייקטיבית של דבר החקיקה הם לשון החוק וההיסטוריה החקיקתית שלו (בג"ץ 6824/07 מנאע נ' רשות המסים, פ"ד סד(2) 479, 504 (2010); רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, פ"ד סד(2) 207, 239-238 (2010); ברק - פרשנות החקיקה 403).
31. מבין שני המקורות האמורים המקור המרכזי לזיהוי כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק הוא לשון החוק. ההנחה היא שהמחוקק בחר בלשון אשר מבטאת את כוונתו באופן המיטבי. זהו הבסיס לחזקה כי לשון החקיקה היא מקור חזק יותר לקביעת התכלית הסובייקטיבית של דבר החקיקה מההיסטוריה החקיקתית שלו (עניין זכייני הפייס, פסקה 23; ברק – פרשנות החקיקה, 403). כאשר לשון החקיקה מספקת תמונה ברורה של תכלית החקיקה, אשר סותרת את התמונה המתקבלת מההיסטוריה החקיקתית, תגבר התכלית המשתקפת מלשון החקיקה. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון בעניין לאו"ר הנזכר לעיל -
"...אין בהיסטוריה החקיקתית כדי להשפיע על פירושו של חוק, כאשר הכוונה העולה מהיסטוריה זו אינה באה לכלל ביטוי כלשהו בלשון החוק, ומכל שכן כאשר לשון החוק היא בניגוד לכוונה העולה מן ההיסטוריה החקיקתית..." (שם בעמ' 559. ההדגשה במקור).
בענייננו, כפי שכבר הובהר לעיל, אין מאומה בלשון חוק איסור הפליה המעיד על כך שכוונת המחוקק הייתה שלא להחיל את איסור ההפליה על מי שעיסוקו במכר דירות, אלא להיפך. כמפורט לעיל, הן בסעיף המטרה (סעיף 1 לחוק) והן בהוראה האופרטיבית (סעיף 3 לחוק) לא החריג המחוקק, לא במפורש ולא ברמז, מכר דירות מתחולתו. זאת כאשר בעניינים אחרים בחוק נקבעו במפורש חריגים וסייגים לתחולת איסור ההפליה (כגון הגבלה רק למי שעיסוקו בהספקת מוצרים או שירותים או הפעלת מקום ציבורי, וכן סייגים ספציפיים אחרים המנויים בסעיף 3(ד) לחוק). מכאן, שלשון החוק – שהיא כאמור האינדיקציה המרכזית והחזקה ביותר באשר לתכלית הסובייקטיבית – אינה תומכת, ולמעשה אינה מתיישבת עם הטענה שהחוק אינו חל על מכר דירות.
32. למרות האמור אעמוד להלן גם על התמונה העולה מההיסטוריה התחיקתית של החוק, שגם היא אינה תומכת בהכרח בטענה לתכלית סובייקטיבית שונה, ולכל היותר ניתן לטעון כי מההיסטוריה התחיקתית עולות אינדיקציות סותרות לגבי התכלית הסובייקטיבית של החוק.