"...הטלת איסור גורף על מציע הדיור, שהוא אדם פרטי, להפלות בין מחפשי דיור ללא חריגים וללא אפשרות להתחשב בטיב העסקה, בזהות המתקשרים, בטיב הנכס נשוא העסקה וביתר נסיבות העניין שעשויות להצדיק הבחנות בין מחפשי דיור במצבים מסוימים, מהווה העדפה בלתי-מידתית של זכותו של מחפש הדירה לשוויון על פני זכויותיו החוקתיות האחרות של מציע הדיור. מכיוון שכך, לא בכדי מיעט המחוקק לאורך השנים להטיל על יחידים את החובה לפעול בשוויון במסגרת המשפט הפרטי, וזאת נוכח הפגיעה המשמעותית בזכויות הקניין הכרוכה בכך. נוכח האמור לעיל מתנגדת הממשלה להצעת החוק..." (פרוטוקול ישיבה מס' 208 של הכנסת ה-18, 50 (26.1.2011)).
אזכיר כי באותה עת, בעקבות ההליכים בענין סבא החלה רמ"י לכלול בחוזים שלה עם יזמים תנאי אי-הפליה מפורש (פסקה 8 לעיל). מכאן שהממשלה לא התנגדה לקיום איסור הפליה בשיווק דירות על ידי קבלנים, להבדיל ממחזיקים פרטיים, והיא הוסיפה על האיסור הסטטוטורי החל על קבלנים גם איסור חוזי.
ג. סיכומם של דברים
42. מכל האמור עולה, כי אל מול ההערה בדברי ההסבר, עומדות כל האינדיקציות האחרות המשמשות בפרשנות החוק – לרבות לשון החוק ותכליתו המוצהרת ומחויבויות המדינה באמנות בינלאומיות – המובילות כולן למסקנה כי החוק חל גם על הפליה במכר דירות על ידי מי שעיסוקו בכך. כאמור, מקובל כי לשון דבר החקיקה היא מקור חזק יותר לקביעת תכליתו הסובייקטיבית של החוק מההיסטוריה החקיקתית שלו (פרשנות החקיקה, 403), וכי כאשר לשון החוק מספקת תמונה ברורה של תכלית החוק, אשר סותרת את התמונה המתקבלת מההיסטוריה החקיקתית, תגבר התכלית המשתקפת מלשון החקיקה (עניין לאו"ר, 559). המקרה דנן הוא מקרה קל יותר להכרעה שכן לא מדובר במקרה בו לשון החוק סותרת את ההיסטוריה החקיקתית, אלא במקרה בו ההיסטוריה החקיקתית עצמה איננה הומוגנית, ועולות ממנה אינדיקציות שונות בדבר תכליתו הסובייקטיבית של החוק.
יודגש כי גם לו הייתי מגיע למסקנה הפוכה ביחס לתכליתו הסובייקטיבית של החוק, ולא כך הדבר, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן פרשנות דבר חקיקה מתחילה מלשונו ומוגבלת על ידה, ובענייננו הן לשון החוק והן תכליתו האובייקטיבית מצביעות באופן ברור על כך שהוא חל על הפליה במכר דירות על ידי חברה קבלנית. במצב כזה יש בכוחם של שני מקורות אלו יחד לגבור על התכלית הסובייקטיבית (פרשנות החקיקה, 752). לכך יש להוסיף את שנקבע בפסיקה והוא שבמקרים גבוליים (וכאמור אינני סבור שמקרה זה הוא מקרה גבולי) "...כאשר הוראה של החוק החרות ניתנת לשני פירושים, נעדיף אותו פירוש המקיים את שוויון הכל בפני החוק..." (עניין ברגמן, 698); בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 500 (1996); בג"ץ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749, 763 (1990); בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221, 274 (1988); בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 618 (1986)).