16. בחוק איסור הפליה ביקש המחוקק ליצור מנגנון אפקטיבי למאבק בתופעות ההפליה בתחומים בהם הוא עוסק – בשיווק מוצרים, במתן שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. המחוקק לא הסתפק אפוא בקיומם של הכלים המשפטיים "הכלליים", מסוג אלה אותם מציע היועץ כאלטרנטיבה להחלת החוק בענייננו. המחוקק ביקש להעניק לנפגעי הפליה דרך פשוטה, מהירה, זולה ויעילה לפיצוי, ללא הוכחת נזק, במטרה לעודד אותם להגיש תביעות מבלי לחשוש מקשיים - בעיקר קשיי כימות והוכחת הנזק, כמו גם עלויות משפטיות - הקיימים במסלולי תביעה רגילים, ובכך לקדם את המאבק בתופעת ההפליה כתופעה חברתית רווחת.
מסיבות דומות בעיקרן יצר המחוקק גם במספר תחומים נוספים ערוץ של תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, ולא הסתמך על הגשת תביעות "רגילות". הדבר נעשה כדי לעודד את המאבק בתופעות חברתיות פסולות גם בכלים של אכיפה פרטית על ידי יצירת אמצעי פשוט, זול, מהיר ויעיל למימוש הזכות (ראו למשל: סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 19 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות); סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. כן ראו באופן דומה לענין המאבק בתופעת "הודעות הספאם" - פסק דיני ברע"א 7064/17 ארד נ' מנקס אונליין טריידינג בע"מ [פורסם בנבו] (11.12.2018), להלן: ענין ארד) .
תכלית זו קיבלה ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הפליה:
"הוראת סעיף 6 יוצרת את העוולה האזרחית שבהפליה בניגוד להוראות החוק. מוצע לקבוע אפשרות לקבל פיצוי -מוגבל בסכום- בלא הוכחת נזק, בשל הקושי לכמת ולהוכיח את הנזק שבפגיעה הנגרמת לאדם שנמנעת ממנו כניסה למקום או הספקת מוצר או שירות. סעיפים דומים נחקקו באחרונה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998".
אף בית משפט זה עמד על ייחודיותו של מנגנון הפיצויים הקבוע בחוק איסור הפליה בציינו כי -
"יחודו של חוק איסור הפליה, אם כן, אינו ביצירת מושג חדש של שוויון החורג מתפישת השוויון הכללית החלה במשפט החוקתי. יחודו הינו בעיצוב הכלים האופרטיביים העומדים לרשותו של נפגע הפליה בבקשו סעד מבית המשפט" (רע"א 8821/09 פרוזאנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ [פורסם בנבו] (16.11.2011)).
17. מנגנון האכיפה הייחודי שנקבע בחוק דנן (ובמספר תחומים נוספים כאמור) נועד לתת מענה לקשיים הייחודיים הכרוכים באפשרות להוכיח מעשה הפליה. בין קשיים אלה ניתן למנות את קיומם של פערי מידע, שימוש בתנאים ומגבלות בעלי חזות ניטראלית, פרקטיקות סמויות, האשמה עצמית, קושי לספק ראיות בדבר ההתנהלות המפלה, פערי כוח, חשש מהשלכות שליליות ותיוג, חסמי נגישות, חוסר אמון וחסמים תרבותיים (גיל גן-מור "הפליה במבחן: הפעלת בוחנים (טסטרים) לחשיפת הפליה בידי ארגונים לשינוי חברתי" מעשי משפט ט 207, 212-210 (2018), להלן: הפליה במבחן). כל אלו, נוסף על הקשיים הרגילים הכרוכים בהגשת תביעה, מצמצמים מאוד את האפשרות להגשת תביעות רגילות בגין הפליה, וממילא מחלישים את ההרתעה מפני התנהגות מפלה. קושי נוסף טמון בהגדרת "פגיעה רגשית" כתוצאה מהפליה כ"נזק" על פי המודלים המסורתיים (דפנה ברק ארז "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט 103, 110 (התשס"ו); יפעת ביטון, "כאבים באזור הכבוד - פיצוי בגין פגיעה בזכויות חוקתיות" משפט וממשל ט 137, 141 (התשס"ו)).