במלים אחרות, חל שינוי מסויים באיזון בין כלל אי ההתערבות של בית המשפט בעניניה הפנימיים של חברה לבין המגמה להגן על המיעוט, וניתן להסיק מן הפסיקה כי מעמד היתר של כלל אי ההתערבות נסוג בפני הרצון להגן על המיעוט. אחד מן הביטויים של שינוי האיזון הוא בכך שהנסיבות המשמשות נושא לדיון בבית המשפט נבחנות על פי אמות מידה אובייקטיביות, היינו בית המשפט הראה נכונות להתערב גם כאשר הקיפוח נוצר ללא מניע סובייקטיבי ברור.
השינוי בתפיסה נובע משורה של טעמים. המעבר הן אצלנו והן באנגליה מן השימוש במונח "עושק" (oppression)) למונח "קיפוח" (unfairly prejudicial), ביטא הרחבה של סוגי הנסיבות והסיר מידה מסויימת של החומרה שנבעה מן הביטוי "עושק". סיבה עיקרית לכך לדעתו, טמונה בשינוי הכללי של הגישה במשפט האזרחי שלנו המתבטא במתן משקל רב יותר להגנה על זכויותיו של היחיד ושל נכונות להתערב למען הגנתו. הביטויים לכך הם רבים, החל מדיני החוזים האחידים וכלה בכלל הגדול של תום הלב, שקבע לעצמו מקום בתוך דיני החוזים שלנו, ובשטחי המשפט האחרים אשר בו הוא חל.
תפיסת היסוד שבאה לידי ביטוי בשטחי משפט שונים היא נכונות רבה יותר לחצות גבולות שהותוו בעבר כדי להושיט סעד לפרט המקופח.
סיכומו של דבר, בית המשפט ביטא במידה רבה יותר מאשר בעבר את הנכונות לבדוק את המצב שנוצר או תוצאותיו לפי מבחנים אוביקטיביים כדי להסיק אם נגרם קיפוח, אף אם אין ראיה בדבר מרמה או מעשה מודע המבטא כוונה להרע. במקרה של קיפוח, מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב, לענין קביעת העקרונות הנורמטיביים והסעדים ההולמים. ההכרעה אומנם נעשית בכל מקרה לגופו, אולם בדרך זו נוצק תוכן למסגרת הכללית שנקבעה בחוק (ע"א 2699/92שם, עמ' 246).
פרופ' צ. כהן בספרה "בעלי מניות בחברה, זכויות חברה ותרופות" (לשכת עורכי הדין תשנ"א) 307מבטאת בקשר לכך:
"יש לבדוק את התוצאות הנובעות מקבלת ההחלטה ויש מקום להכיר בקיפוח גס כאשר המניעים היו כשרים".
כזו היא גם גישתו של י. כהן בספרו "דיני חברות" (כרך ב' 1991) 454:
"עותר המבקש את סעד הקיפוח אינו חייב להוכיח כי המקפחים פעלו תוך ידיעה שהם פוגעים בזכויותיו, או כי הם ידעו שהם פועלים בחוסר תום לב. בית המשפט יבדוק האם אדם סביר היה מסיק מהנסיבות ומהתנהגות המקפחים, כי הם אכן נהגו בדרך מקפחת".
(ראה שם, הש' 37א').
בארה"ב הודגש יסוד הנאמנות שבמעמדו של הדירקטור ובעלי שליטת הרוב. בפסק דין 173D 2f 219(1955) perlman v. Feldmannשהובא מתוך הסכמה בע"א 2699/92, נאמר בהקשר זה: