(עמוד 24 לפרוטוקול).
252. מפרטי השכלתו והכשרתו של ד"ר נייגר כפי שמופיעים בחוות דעתו וכן מעדותו (עמוד 5 לפרוטוקול) עולה כי טרם נסיעתו לארצות הברית לשנים רבות (במהלך 1985 ועד 2007 ), הוא הספיק לעבוד בשני בתי חולים בלבד: בבית חולים סורוקה (כסטודנט) ובבית חולים רמב"ם בשנים 1985-1982.
253. אי לכך, ניסיונו האישי בפרקטיקה הנהוגה בישראל, מסתכם בתחילת שנות השמונים, כסטודנט, כסטאג'ר ובתחילת התמחותו.
כלומר, עדותו לגבי הפרקטיקה בבתי חולים אחרים בארץ, החל משנת 1986, אינה מתבססת על ניסיון אישי אלא על ביקורים בישראל, החלפת דעות עם רופאים ופרסומים "שבאו ממדינת ישראל" (עמוד 5 לפרוטוקול וכן עמ' 24 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 42 ---
254. עיון בפרסומים מישראל שהוזכרו בעדותו ומופיעים בחוות הדעת מעלה שני פרסומים בלבד: האחד, מאמר של וולטר חיים ואח' "זיהומי השפיר בנשים עם לידות מוקדמות", הרפואה, כרך 124 חוברת ח' 1993 (מוצג מס' 25 למוצגי התובעים, "וולטר חיים") והשני של ברק ואח' מבית החולים הגליל המערבי (מוצג מס' 24 למוצגי התובעים, "ברק ואח'").
255. מאמרם של וולטר חיים ואח' זה אינו עוסק כלל במתן סטרואידים, אלא כאמור בכותרת, בזיהומי מי שפיר.
256. בחוות הדעת נאמר כי ממאמר זה ניתן ללמוד כי "הרופאים בבית חולים זה נהגו לתת סטרואידים במקרים של חשש ללידה מוקדמת...". בחינה של המאמר מעלה כי מופיעים בו מספר משפטים מהם ניתן ללמוד את ההיפך ממה שנטען בחוות הדעת ובעדות:
"בנוסף לעריכת תרביות מי-שפיר ניתן עם קבלת הדגימה לערוך במקביל בדיקות להערכת הבשילות הריאתית בנשים הפונות עם צירי לידה מוקדמים או פיקוע מוקדם של קרומי-השפיר. גישה זו מאפשרת טיפול מכוון בסטרואידים רק בנשים הזקוקות לכך ומניעת מתן מיותר של תרופה זו באופן אמפירי בכל הנשים בקבוצות גיל הריון הנמצאות בסיכון גבוה להופעת תסמונת המצוקה הנשימתית".
(עמוד 504)
257. כלומר, עריכת תרביות מאפשרת מתן סטרואידים באופן מבוקר ולא גורף, אפילו כשיש סיכון גבוה להופעת תסמונת המצוקה הנשימתית.
258. בעניין מאמרם של ברק ואח' יצויין כי נתוני המחקר, המוצגים בטבלה (עמוד 161 למוצגי התובעים), מציגים שתי קבוצות של יולדות שקיבלו סטרואידים בשבוע 34-27 להיריון (כפי שטענה הנתבעת), ובקבוצת הביקורת היו נשים בהריון של 34-25 שבועות. מעבר לכך, המאמר אמנם פורסם בשנת 2002 אך המקרים הכלולים בו הם מהשנים 1987-1985 (עמוד 160 למוצגי התובעים), כלומר כ- ארבע עד שש שנים קודם לאמור בעניינינו.