הוועדה התייחסה לצורך בעדכון שיעור הריבית בעתיד, והגיעה למסקנה כי ראוי לקבוע מנגנון עדכון קשיח, שמצד אחד ישקף נכונה את המציאות הכלכלית המשתנה ומצד שני יקנה יציבות וודאות. המנגנון המוצע הוא בחינה של התשואה הרלוונטית מדי שנתיים, ועדכון שיעור ההיוון בכפוף ל"רצועת ניוד" שתשמר את היציבות ותוביל לשינוי רק במקרים של תנודה ממשית, תוך הענקת "זכות וטו" לחשב הכללי במקרים חריגים.
בנוסף, רוב חברי הועדה תמכו באחידות בין שיעור ההיוון בצלעות המשולש מזיק-ניזוק-מל"ל (ריבית הפיצוי: בין המזיק לניזוק, ריבית השיבוב: ביחסים בין המל"ל למזיק וריבית הניכוי: ניכוי גמלאות מל"ל מסכום הפיצוי). רוב חברי הוועדה המליצו לשנות את ריבית השיבוב, כדי שריבית הניכוי תחזור לעמוד על 3%. הוועדה סברה כי בשלב זה על בית המשפט להכריע בסוגיה ולקבוע את שיעור ההיוון, ובהמשך רצוי שהנושא יעוגן בחקיקה. כאמור, זוהי גם עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.
--- סוף עמוד 25 ---
בדעת מיעוט, הוצגה עמדת המוסד לביטוח הלאומי. המל"ל מסכים כי את ריבית ההיוון יש לחשב לפי השקעה "בסיכון נמוך", אבל לשיטתו, כדי שלא לחרוג מרמת סיכון זו, תיק ההשקעות צריך לכלול "רכיב ניכר של אגרות חוב ממשלתיות". המל"ל סבור כי תיק שמבוסס על אג"ח קונצרני מתאפיין בסיכון גבוה מן הראוי, וגם מניב תשואה נמוכה יותר מזו שצויינה בדוח הוועדה. כמו כן, ציין המל"ל כי המלצות הוועדה יפגעו באופן ממשי בקופת המל"ל ויגדילו את הגירעון (זאת, מאחר שאם המל"ל חוזר בתביעת שיבוב על המזיק לפי ריבית היוון של 2%, סכום השיבוב גדול יותר מאשר מצב בו ריבית ההיוון בתביעת השיבוב עומדת על 3% - י"ע). לסיכום, עמדת המל"ל היא כי אין לקבל את מסקנות ועדת קמיניץ אלא להעדיף את מסקנות ועדת וינוגרד, שהעמידה את שיעור ההיוון על 2%.
המשיב (הפול)
33. המשיב מסכים למסקנותיה של ועדת קמיניץ בכל הנוגע לשיעור ההיוון, למעט לעניין מנגנון העדכון, לגביו נטען כי הוא צריך להיעשות בתדירות נמוכה יותר. המשיב הדגיש כי לאור מסקנות הוועדה, יש לשנות את תקנות ההיוון כדי לשמור על אחידות בין צלעות המשולש מזיק-ניזוק-מל"ל.
המערער
34. המערער יצא חוצץ נגד המלצותיה של ועדת קמיניץ. לטענתו, דוח הוועדה לוקה בכשלים בסיסיים ואין לייחס לו חשיבות כלשהי. נטען כי הוועדה העניקה משקל יתר לאינטרסים של משרדי הממשלה וחברות הביטוח, וזנחה את השיקול העיקרי, שהוא פיצוי ריאלי לניזוק לאור המציאות הכלכלית הנוכחית. המערער סבור כי "אין לוועדה כלים להכריע בין עמדות מומחים שונים", ומה שהכריע את הכף היו האינטרסים של קופות החולים וחברות הביטוח וכן החשש מפני העלאת מחירי הפרמיות.