כותב על כך המלומד פרנקל:
"העובדה שבחוק העמותות אין הוראה מקבילה מפורשת בעניין "הרמת מסך" אינה מונעת מלהחיל גם על עמותות את הדוקטרינה שפותחה, כאמור, בפסיקה, עוד לפני שהוכנסה כהוראה חקוקה בחוק החברות. ואכן, בעוד שבתחילה בתי המשפט "הרימו" את המסך רק מחברות ואגודות שיתופיות, החלו בתי המשפט, ובמיוחד בתי הדין לעבודה, להרים את המסך במקרים דומים ולפי אותם עקרונות גם לגבי עמותות וזאת בעיקר בשים לב ל"חובות האמון המוגברות החלות על העמותה ביחס לעובדיה, ומעמדם המיוחד של העובדים כנושיה, כמצדיקים בחינת הסוגיה בדבר הרמת המסך באמות מידה מחמירות כמקובל במסגרת יחסי עובד ומעביד" בכל מקרה על בית המשפט לבחון את התנהגות חבר העמותה, בדומה לבחינת ההתנהגות של בעל מניה בחברה, לפי עקרון תום הלב".
(דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל, מהדורה שניה (2012))
16. בע"ע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב ואח' נ' ישראל שיינפלד ואחרים (מיום 16.3.12) קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים בסוגיה זו:
"45. כלל יסוד הוא בדיני החברות כי "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ, מיום 17.12.02, להלן: פרשת זילברשטיין). בצד התפתחותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362; אירית חביב-סגל, דיני חברות, 2007, עמ' 281-282). הליך הרמת המסך נועד, במובן מסוים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה, בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחרי מסך ההתאגדות. אך גם בהתחשב בכך, הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים (ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב, מיום 23.3.11, בפסקה 6).
46. בענייננו, מדובר בהרמת מסך בין עמותה לבין אחד ממייסדיה, שהינו חבר בעמותה. בסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980 נקבע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". המערערת היא עמותה רשומה, וככזו היא בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי. בקשר לכך נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ סיעת בת-ים כי: "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לעמותה כלפי פלוני אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה..." (בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990), להלן: עניין סיעת בת-ים). להבדיל מחוק החברות, בחוק העמותות לא נמצא סעיף שעניינו הרמת מסך. עם זאת, הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין סיעת בת ים, הלכה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך (ראו גם בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות: להלכה ולמעשה, 2002, בעמ' 37-44).