פסק דין
הרקע להליך
1. התובעת הועסקה כמאמנת כדורסל במחלקת נערות וילדות בנתבעת 1 (להלן גם "עמותת שטראוס" או "העמותה") בין השנים 2002-2009.
בשנת 2010, לאחר סיום עבודתה היא הגישה תביעה כנגד עמותת שטראוס בבית דין זה, בהליך שמספרו ס"ע 35834-03-10.
ביום 7.4.2013 היא זכתה בתביעתה, ועמותת שטראוס חויבה לשלם לה סכומים שונים על חשבון פיצויי פיטורין, דמי חופשה ודמי הבראה. כן נפסקו לטובתה הוצאות משפט.
2. משלא שולם לה סכום הזכייה, פתחה התובעת בהליך הוצאה לפועל כנגד עמותת שטראוס. במסגרת הליך ההוצאה לפועל, התברר לתובעת לטענתה כי עמותת שטראוס חדלה מלפעול, מענה הרשום אצל רשם העמותות הוא בניין נטוש, ולא אותרו נכסים שלה שניתנים לעיקול לצורך ביצוע פסק הדין.
3. לנוכח זאת, פנתה התובעת לרשם ההוצאה לפועל וביקשה ממנו לחייב את הנתבעת 2 (להלן גם "הנתבעת") בחובותיה של עמותת שטראוס. התובעת ביקשה זאת בטענה שהנתבעת היא למעשה עמותת שטראוס, בשינוי שם בלבד.
בהיעדר תגובה מטעם הנתבעת, נתן רשם ההוצאה לפועל בתל אביב צו לעיקול ברישום בלבד על נכסי הנתבעת. עוד החליט הרשם הנכבד כי "העיקול יבוטל אלא אם כן הזוכה תגיש תוך 20 ימים תביעה למתן פסק דין הצהרתי לבית המשפט המוסמך ובמסגרתה תבקש גם את המשך הליך העיקול". החלטה זו ניתנה ביום 25.10.2015.
4. ביום 11.11.15 הגישה התובעת תביעה זו, בה היא מבקשת פסק דין הצהרתי המכריז כי הנתבעת "באה בנעליה" של עמותת שטראוס תוך שינוי שמה בלבד, לצורך המשך הליכי ההוצל"פ כנגדה.
התביעה הוגשה בתחילה אך כנגד עמותת שטראוס, מבלי שהנתבעת צורפה כלל כצד להליך.
עוד בדיון הראשון, ביום 16.6.16, הבהיר ביה"ד לתובעת את האפשרויות העומדות בפניה לנקיטת הליך לפירוק עמותת שטראוס וכי ככל שעומדת התובעת על תביעתה זו הרי שעליה לתקן תביעתה ולצרף את הנתבעת כצד להליך.
בעקבות זאת הגישה התובעת ביום 27.6.16 כתב תביעה מתוקן וצרפה את הנתבעת להליך.
להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטה של כב' רשמת ההוצאה לפועל בתל אביב, לורן אקוקה, נקבע כי ההליכים שננקטו כנגד הנתבעת יעוכבו עד לפסק הדין שיינתן בתביעה זו. החלטה זו ניתנה ביום 15.7.16.
עיקר טענות הצדדים
5. התובעת טוענת כי עמותת שטראוס אינה פעילה, אסיפה כללית אחרונה שלה התקיימה בחודש 2/2012 ואישור ניהול תקין ניתן לאחרונה לשנת 2012 ביום 22/4/2012. לטענתה, הנתבעת היא ממשיכת פעילותה של עמותת שטראוס תחת שם ומספר עמותה אחרים.
6. התובעת טוענת כי כדי להתחמק מנושיה וחובותיה וכדי להסוות אי סדרים שהתגלו בפעילותה, כל פעילותה של העמותה הועברה לנתבעת, וכי קיימת זהות מוחלטת בין הנתבעת לעמותה בתחומים הבאים:
א. מהות הפעילות – נטען שהיא משותפת לשתי העמותות והייתה הפעלת קבוצות כדורסל בעיר נהריה, והפעלת בית ספר לכדורסל בעיר.
ב. חברי הוועד – שניים מתוך שלושת חברי הוועד בנתבעת היו חברי ועד בעמותה. התובעת טענה כי חבר הוועד השלישי בעמותה אינו יכול לשמש כחבר עמותה נוכח היותו חייב מוגבל באמצעים ועל כן הוחלף בחבר אחר אצל הנתבעת.
יו"ר העמותה הינו אותו יו"ר – מר ישראל בליט.
ג. העובדים – לטענת התובעת, שניים מחמשת העובדים בעלי השכר הגבוה בשתי העמותות הם זהים. בנוסף, מנהלת הנתבעת, הגב' סבינה פוסטולסקי, הייתה מנהלת קבוצת הנשים בעמותה.
ד. מקורות ההכנסה וההוצאות – התובעת טוענת כי סעיפים אלה זהים בשתי העמותות. בתמיכה לטענה זו, היא הגישה דו"חות כספיים של העמותות.
ה. סניף הבנק בו מתנהל חשבון שתי העמותות – התובעת טוענת כי שתי העמותות מנהלות חשבון בנק באותו סניף בנק בנהריה, ודבר זה מלמד על זהות ביניהן.
ו. עורך הדין המייצג – לשתי העמותות אותו עורך דין.
ז. כתובת העמותה – לטענת התובעת, הנתבעת החלה את פעילותה במקום בו נפסקה לכאורה פעילותה של העמותה. לאחר מכן היא עברה למען אחר. עוד טענה התובעת כי למרות זאת, הנתבעת רשמה את כתובתו הפרטית של מר ישראל בליט, יו"ר העמותה, ככתובתה אצל רשם העמותות.
ח. רואה החשבון המייצג – לשתי העמותות אותו רואה חשבון.
לטענת התובעת, זהויות אלו מלמדות על היותה של הנתבעת ממשיכת דרכה של העמותה, ועל כן יש להכריז כי היא "באה בנעליה".
מוסיפה התובעת עוד, וטוענת, כי בשנת 2011 ועד לשנת 2013, העמותה התנהלה באופן "פורמלי" בלבד, ואילו הנתבעת היא זו שניהלה את כל העניינים שהיו מנוהלים תחת המסגרת של העמותה זאת על מנת לייצר זמן מעבר שבמסגרתו תקבל הנתבעת 'אישור ניהול תקין' מרשם העמותות, ובכך יתאפשר להעביר אליה את פעילותה של העמותה.
7. עמותת שטראוס לא הגיבה להליך ולא התגוננה.
8. הנתבעת הכחישה את טענות התובעת ואף הגישה תביעה שכנגד נגד התובעת בגין נזקים ממוניים ולא-ממוניים שגרמה התובעת לנתבעת כתוצאה מהטרחה, הפגיעה בשמה הטוב, עגמת הנפש וההוצאות שגרמו לה תביעה זו והתעקשותה של התובעת לנהלה על אף שהיא נעדרת עילה. סכום התביעה שכנגד הועמד על 50,000 ₪.
הנתבעת טענה כי יש לדחות את תביעתה של התובעת ולקבל את התביעה שכנגד.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת מעולם לא עבדה אצלה, ולפיכך היא אינה יכולה לתבוע זכויות שצברה אצל העמותה, אף אם קיבלה לגבי אותן זכויות פסק דין לטובתה.
ביחס לבקשת התובעת שנכריז כי הנתבעת "באה בנעליה" של העמותה, טענה הנתבעת כי היא והעמותה הן שתי עמותות שונות ונפרדות, בעלות מספרי עמותה שונים ואין כל הצדקה לחייב את הנתבעת בחבויות של העמותה.
העמותה יוסדה בשנת 1999 ופעלה עד שנת 2013 לערך, ואילו הנתבעת נוסדה עוד בשנת 2010. היינו, שתי העמותות היו קיימות במקביל, ומכאן שהטענה כאילו הנתבעת היא ממשיכת דרכה של העמותה – אינה נכונה.
ביחס לזהויות הנטענות שפירטה התובעת, טענה הנתבעת כי אין זהות מוחלטת בין חברי 2 העמותות; כי לכל אחת מהעמותות מען שונה; כי לכל עמותה היה חשבון בנק שונה; כי לעניין הזהות בין עורכי הדין ורואה החשבון של העמותות – מדובר בטענה מופרכת שאין לקבוע רק על בסיסה כי שתי הישויות המשפטיות הנפרדות הן אחת.
הנתבעת סבורה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ומתוך ניצול והטעייה של מערכת החלטות של רשם ההוצאה לפועל. משכך יש לדחות את התביעה, לקבל את התביעה שכנגד, ולחייב את התובעת בהוצאות.
8. בתגובה לתביעה שכנגד טענה התובעת כי התביעה שכנגד לא מראה עילה ודינה – מחיקה על הסף; כי היא הגישה תביעה זו בשים לב להחלטת רשם ההוצאה לפועל שדרש פסק דין הצהרתי בעניין סוגיית "הרמת המסך"; וכי היא הוכיחה בתביעה זו שקיימת זהות בין העמותות ועילת תביעתה – מבוססת. לפיכך, יש לדחות את התביעה שכנגד ולקבל את התביעה שלה.
דיון והכרעה
9. במהלך הדיון בתביעה, הסביר בית הדין לתובעת ולבא-כוחה את האפשרות העומדת לה לקבל את הכספים שנפסקו לה בפסק הדין במסגרת הליך פירוק שתגיש כנגד העמותה לנוכח העובדה שזו אינה משלמת את הסכום שנפסק נגדה בפסק הדין. נושא זה עלה במהלך הדיון המוקדם, ואף בהמשך ההליך מספר פעמים והובהר לתובעת היטב.
אולם, התובעת – מסיבותיה שלה – התעקשה על המשך ההליך, ובשים לב לתוצאת ההליך, אין לנו אלא להצר על כך.
10. לאחר ששקלנו את כלל הטיעונים והראיות שבא בפנינו מסקנתנו היא כי דינן של שתי התביעות - התביעה, והתביעה שכנגד – להידחות. הנימוקים לכך יפורטו להלן.
11. כפי שציינו, הסעד המבוקש על ידי התובעת הוא פסק דין הצהרתי כי הנתבעת "באה בנעליה" של העמותה וזאת במטרה לחייב את הנתבעת לשאת בחובותיה של העמותה כלפי התובעת.
סעד מבוקש זה אינו מובן.
ככל שטענת התובעת כי שתי העמותות חד הן, הרי שאין ולא יכול להיות חולק כי העמותה והנתבעת הן שתי עמותות רשומות– ישויות משפטיות נפרדות, כשרות לכל זכות, חובה ופעולה משפטית – שונות, ומובדלות זו מזו.
12. האם התובעת מבקשת שנבצע הרמת מסך בין העמותות?
הרמת המסך בדיני חברות היא חריג לעיקרון שלפיו החברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלה. המקור מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שקובע:
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה
אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". (ההדגשה הוספה)
13. הנה כי כן, חוק החברות מאפשר לייחס חוב של חברה לבעל מניות במקרים חריגים שהמשותף להם הוא השימוש בישות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שלא אליו התכוון המחוקק, ובלבד שאותו בעל מניה היה מודע לשימוש כאמור. היינו, נדרש להוכיח אף את מודעותו של אותו אדם שמעוניינים לחייב בחובות החברה, למעשיו ולאפשרות שאליה הם יכולים להביא.
בענייננו טוענת התובעת לכוונת מרמה בהתאם לס"ק א לעיל.
14. כבר נכתב על עקרון הרמת המסך:
"עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, חולש על המשפט התאגידי ומהווה חיץ בין החברה ובין בעלי מניותיה. לעקרון זה קיימים חריגים, אשר נועדו למנוע מצב בו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה, מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מהדין או מחיובים חוזיים. בהתקיים חריגים אלו, ניתן להרים את מסך ההתאגדות, להתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת ולייחס זכויות וחובות של חברה לבעלי מניותיה. כלל הוא, כי מסך התאגדות יוסר במקרים חריגים בלבד ונוכח שמדובר בסעד חריג ויוצא דופן, יש לעשות בו שימוש במשורה (ר' ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינאוי (1.8.2010))." (ההדגשה הוספה)
ת"א 11644-11-12 א. דניאל פירזול בע"מ נ' א.ד כיפוף ומעקות בע"מ, מיום 02.02.2016).
15. ביחס לסוגיית הרמת מסך בעמותות הרי שבהתאם לפסיקה, בתי המשפט השונים, ובכללם בית הדין לעבודה, החילו את דוקטרינת הרמת המסך גם לגבי עמותות.
כותב על כך המלומד פרנקל:
"העובדה שבחוק העמותות אין הוראה מקבילה מפורשת בעניין "הרמת מסך" אינה מונעת מלהחיל גם על עמותות את הדוקטרינה שפותחה, כאמור, בפסיקה, עוד לפני שהוכנסה כהוראה חקוקה בחוק החברות. ואכן, בעוד שבתחילה בתי המשפט "הרימו" את המסך רק מחברות ואגודות שיתופיות, החלו בתי המשפט, ובמיוחד בתי הדין לעבודה, להרים את המסך במקרים דומים ולפי אותם עקרונות גם לגבי עמותות וזאת בעיקר בשים לב ל"חובות האמון המוגברות החלות על העמותה ביחס לעובדיה, ומעמדם המיוחד של העובדים כנושיה, כמצדיקים בחינת הסוגיה בדבר הרמת המסך באמות מידה מחמירות כמקובל במסגרת יחסי עובד ומעביד" בכל מקרה על בית המשפט לבחון את התנהגות חבר העמותה, בדומה לבחינת ההתנהגות של בעל מניה בחברה, לפי עקרון תום הלב".
(דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל, מהדורה שניה (2012))
16. בע"ע 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל אביב ואח' נ' ישראל שיינפלד ואחרים (מיום 16.3.12) קבע בית הדין הארצי את הדברים הבאים בסוגיה זו:
"45. כלל יסוד הוא בדיני החברות כי "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש עתונות - אילת בע"מ, מיום 17.12.02, להלן: פרשת זילברשטיין). בצד התפתחותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו (ראו ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361-362; אירית חביב-סגל, דיני חברות, 2007, עמ' 281-282). הליך הרמת המסך נועד, במובן מסוים, לחזק את הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, שכן מטרתו היא למנוע פגיעה בה, בדרך של ניצול לרעה של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת והסתתרות מאחרי מסך ההתאגדות. אך גם בהתחשב בכך, הרמת המסך צריך שתישמר למקרים המתאימים (ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב, מיום 23.3.11, בפסקה 6).
46. בענייננו, מדובר בהרמת מסך בין עמותה לבין אחד ממייסדיה, שהינו חבר בעמותה. בסעיף 8 לחוק העמותות, התש"ם-1980 נקבע כי "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". המערערת היא עמותה רשומה, וככזו היא בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי. בקשר לכך נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ סיעת בת-ים כי: "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה. על כן חוב כספי שיש לעמותה כלפי פלוני אינו כשלעצמו חוב של חברי העמותה..." (בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 695 (1990), להלן: עניין סיעת בת-ים). להבדיל מחוק החברות, בחוק העמותות לא נמצא סעיף שעניינו הרמת מסך. עם זאת, הדוקטרינה בדבר הרמת מסך אומצה ויושמה בפסיקה גם לגבי עמותות. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין סיעת בת ים, הלכה היא כי עמותה אינה חסינה מהליך של הרמת מסך (ראו גם בן ציון גרינברגר ונחמיה בן תור, דיני עמותות: להלכה ולמעשה, 2002, בעמ' 37-44).
47. הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005...
48. מנוסחה המתוקן של הוראת סעיף 6(א) לחוק עולה כי הרמת מסך תיעשה באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת סעיף 6(א) לחוק החברות נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה. דרישה זו, הקושרת בין הרמת המסך לבין יכולת החברה לפרוע את חובותיה, התקיימה עוד לפני תיקון מס' 3, וקיבלה במסגרת סעיף 6(א) המתוקן משנה תוקף. על תכלית הוראה זו עמדה פרופ' חביב-סגל בספרה, ובזו הלשון: