"ראשית, החברה היא החייבת המקורית, ולכן, כל עוד די בשווי נכסיה על מנת לפרוע את החובות, אין כל הצדקה להרמת המסך. שנית, אלמלא חדלות הפירעון, ואילו היו ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה מניבות את הפירות שנצפו מראש, כי אז, היו הרווחים מתגלגלים לכיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל מניות או לכיסו של המנהל. לכן, הטלת האחריות האישית על בעל המניות, עוד בטרם מוצו הליכי הפירעון מכיסה של החברה עצמה – יוצרת עיוות, המרתיע מפני נטילת סיכונים עסקיים. שלישית, נורמת ההתדיינות שהתפשטה לפני תיקון מס' 3, יצרה מצב מוזר שבו נדרש בעל המניות או המנהל לפרוע אישית את חובותיה של החברה, ולאחר מכן, במידת האפשר לתבוע שיפוי מקופת הפירוק...." (שם, בעמ' 324-325 ההדגשות שלי, ר.ר.).
49. הכללים בדבר הרמת המסך, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה...
...
50. חוסר תום לב מובהק, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, בין בתחום משפט העבודה ובין בכלל, טמון במקרה של הקמת חברות סדרתית. עומדת על כך חביב-סגל בספרה, בציינה מקרה זה כגובל בגניבה, ומקיים את יסודות התרמית, וכך בלשונה:
"ההסדר של הרמת המסך שימש את בתי-המשפט גם על מנת להתגבר על השימוש הנפוץ בישראל בישותה הנפרדת של החברה המסחרית על מנת לבצע פעולות הגובלות בגניבה של ממש: מאחר שנקל לרשום חברה בע"מ בישראל, נוהגים יזמים להקים חברה, לפתוח לה חשבון בנק, ולהתחיל להפעילה, מבלי שיהיו לה נכסים משמעותיים כלשהם. לאחר מכן, הם משלמים לספקים בשיקים של החברה, תוך שהם נהנים מתקופת האשראי הנהוגה בשוק. אלא שבשלב מסוים, החברה נגררת לקשיים פיננסיים, ומפסיקה לפרוע את השיקים שהוציאה. הנושים, התרים אחרי נכסיה של החברה, עומדים בפני שוקת שבורה, כאשר מסתבר להם שאין לחברה נכסים משמעותיים כלשהם. יזמיה של החברה נוטשים אותה, על חובותיה הבלתי נפרעים, ופונים לרשום חברה חדשה נקייה מחובות העבר, וחוזר חלילה. בחלק גדול של החברות, כמות החובות הכוללת היא נמוכה מכדי להצדיק הליכי פירוק של החברה, כך שסעדם היחיד של הנושים נמצא בפניה לבית-המשפט בבקשה להרמת מסך ההתאגדות. בתי-המשפט נוטים להיענות לבקשתם של הנושים, ולהטיל אחריות אישית על היזמים, על מנת להרתיע אותם מהתנהגות זו הגובלת בתרמית." (שם בעמ' 308 והפסיקה המוזכרת שם).
וכן:
"אין ספק שהרמת מסך בגין הקמת חברות סדרתית, אשר מטרתה להונות נושים, הינה שימוש ראוי ומוצדק בעיקרון של הרמת המסך. הנוהג של הקמת חברות סדרתית מקיים את מכלול תנאיו של סעיף 6(ג)(2) לחוק החברות. כמו כן, ברמה הנורמטיבית, עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת נועד לאפשר ליזמים ולבעלי עסקים להיכנס לסיכונים עסקיים ללא חשש מפני אחריות אישית. העיקרון לא נועד לעודד את יצירתם הסדרתית של חובות ללא כיסוי. לכן, כאשר מרים בית-המשפט את המסך, ומטיל אחריות אישית על מקים חברות סדרתי, הוא אינו מכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. אדרבא, בית-המשפט מעגן את אמינותה של הישות המשפטית, ומבטיח שזו לא תשמש לצורך קידומן של פעולות הגובלות בתרמית. לבסוף, מאחר שהקמת חברות סדרתית מהווה משום "שימוש לרעה" במסך ההתאגדות, הרי שהיא נפלה למסגרתה של הלכת הרמת המסך גם קודם לחקיקה החדשה. עם זאת, ריבוי פסקי הדין, העושים שימוש בהלכת הרמת המסך בקונטקסט זה, מופיע רק לאחר חקיקתו של חוק החברות." (שם בעמ' 310).
אכן, יכול שיתעורר קושי אצל בית המשפט להבחין בין תכניה של הפעילות העסקית המסתתרת מאחרי מסך ההתאגדות, במקרים של הקמה חוזרת של חברות. במקרים כאלה, הסממן עליו תוכל להסתמך בדיקת בית המשפט, הוא סממן התדירות. משמע, לפי דברי חביב סגל בספרה: "החובות הלא-נפרעים של החברה האחת באים בעקבותיו של שובל חובות שלא נפרעו של חברה קודמת, וחוזר חלילה. אין זה אומר שכל פרט המקים חברות רבות ראוי לחשדנותו של בית-המשפט; אלא שאם מסוגל התובע להצביע על רצף של חברות שכשלו בטווחי זמן קצרים, תוך שהן מותירות אחריהן שובל של נושים, הרי שיש להרים את מסך ההתאגדות גם במקרה הקונקרטי. לחילופין, במצבים אלה, יוכל בית-המשפט להעביר את נטל ההוכחה אל קברניטי החברה להוכיח את קיומו של עסק ממשי." (שם, בעמ' 356)."
17. בפסק הדין של העמותה לקידום הספורט לעיל, בחן בית הדין ומצא כי לא היה מקום להרמת מסך בין העמותה למר אייזנברג, תוך שקבע, בין היתר, כי לא ניתן למצוא רצף של פעילות של מר אייזנברג כמקים תאגידים סדרתי ש"החובות הלא-נפרעים של החברה האחת באים בעקבותיו של שובל חובות שלא נפרעו של חברה קודמת, וחוזר חלילה" .
18. עינינו הרואות, כי כשם שניתן להרים מסך בין חברה לבין בעל מניות בחברה, כך גם ניתן להרים מסך התאגדות בין עמותה לבין מי מחבריה.
ואולם, בענייננו, התובעת כלל לא ביקשה סעד של הרמת מסך בין העמותה לבין מי מחבריה.
התובעת אף לא טוענת להקמת תאגידים סדרתית ע"י מי ממייסדי הנתבעת באופן אישי, ובכלל.
התובעת גם לא טוענת לקיום מצב כשל אשכול חברות אשר יכול, בנסיבות מסוימות, להצדיק הרמת המסך ביניהן.
יש לזכור, כי התובעת כלל לא עבדה בנתבעת, וזו יוסדה ונרשמה בשנת 2010, לאחר חלוף למעלה משנה מתום עבודתה של התובעת.
במצב דברים זה, בקשת התובעת למתן ההצהרה כי הנתבעת "באה בנעליה של העמותה" אינה ברת בסיס משפטי ודינה להידחות.
19. יצוין, כי ככל שסבורה התובעת כי פעילותה של הנתבעת נולדה אך כדי שהעמותה תוכל לחמוק מקיום התחייבויותיה, היה באפשרותה לפנות לרשם העמותות על מנת שיחקור עניין זה ויקבע ממצאיו בעניין בנוגע לעמותה ו/או לנתבעת. התובעת לא נקטה בדרך זו, כפי שגם לא פנתה בדרך הפשוטה יותר של הגשת בקשת פירוק לבית המשפט המוסמך.
לצערנו, מהתנהלות התובעת בפנינו התרשמנו שלא כספי הזכייה בפסק הדין עומדים בראש מעייניה אלא, מניעים פוליטיים ואחרים.
הדבר נלמד גם ממסמך נ/1 אותו הגיש ב"כ הנתבעת ובו פוסט שנכתב בפייסבוק על ידי התובעת, יום לפני הדיון, תקופה בה התנהלה מערכת בחירות לרשויות המקומיות, לקראת הבחירות שנערכו ביום 31.10.2018.
בראשו של הפוסט צוין: "תושבי נהריה היקרים, אני מזמינה את כולכם להצגה בבית המשפט..". בהמשך הפוסט ציינה התובעת "מה בהצגה" ואת טענותיה ביחס לזהות בין שתי העמותות, לרבות טענה כי מי שמתנכל לה, אינו מוכן לשלם זכויותיה ואף מממן את שכ"ט ב"כ העמותה היא – העירייה. המסמך נחתם במילים: "את המלחמה הזאת אני כבר לא עושה בשבילי אני עושה אותה כדי להפסיק את הפחד שאנשים חיים בו. אז אותם אנשים ספקנים, או כאלה שעדיין לא יודעים למי הם מצביעים תגיעו ותבינו בדיוק למי לא כדאי להצביע ולמה...באו בהמוניכם ושתפו אם אכפת לכם מהמקום בו אתם חיים".
הדברים מדברים בעד עצמם.
20. למעלה מן הצורך ואף אם הייתה היתכנות לטענות התובעת, הרי שהתובעת לא הוכיחה זהות בין העמותות שהן בעלות אישיות משפטית נפרדת.
21. ראשית, וחרף האמור בתביעה, הוכח שמבחינת מהות הפעילות אין זהות מוחלטת וכי פעילותה של העמותה לא הועתקה במלואה לנתבעת.
בחקירתה הנגדית התובעת אישרה כי קבוצת הבוגרים לא נוהלה תחת הנתבעת למרות שהיא כן נוהלה תחת העמותה, ולראשונה הודתה כי קבוצת הבוגרים מנוהלת בעמותה נפרדת, שלישית. (ר' פרוטוקול עמ' 9-10).
הנה כי כן, ההמשכיות בין העמותות, לה טוענת התובעת, לא הייתה מוחלטת, ואף אם יש דמיון מסוים בין פעילות העמותה לפעילותה של הנתבעת, אין מדובר על זהות מוחלטת.
22. שנית, אין זהות בין החברים המייסדים של העמותות. החברים המייסדים של הנתבעת שונים מאלה של העמותה.
התובעת טוענת כי שניים משלושת חברי הוועד המנהל של שתי העמותות הם זהים. זהות בין שניים משלושה חברי ועד אין בה כדי להצביע על זהות מוחלטת או "המשכיות", כטענת התובעת, בין העמותות.
אין זה מצביע גם על הקמת עמותה חדשה אך בשל רצון להתחמק מחובותיה של עמותה קודמת.
כמו כן, טענת התובעת כי חבר הוועד השלישי בעמותה, מר אבי סבג, שאינו מופיע כחבר וועד של הנתבעת, הוא חייב מוגבל באמצעים ועל כן נפסל מלכהן כחבר ועד מנהל כלל לא הוכחה כך שניסיון התובעת להראות שמדובר באותו ועד מנהל לא הוכח כדבעי.
בהקשר זה נציין כי התובעת לא ביקשה וממילא גם לא הביאה לעדות את אותם חברי ועד, שההחלטה לפתוח את העמותה ה"חדשה" – הנתבעת, הייתה לדעת התובעת שלהם, ומתוך כוונה להתחמק מחובות העמותה. אי הבאתם לעדות, ומבלי שניתן אפילו הסבר לכך, פועלת לחובת התובעת.
23. הוכח לנו כי מענן של שתי העמותות היה שונה.
מענה של העמותה הנתבעת 1 היה ברחוב לוחמי הגטאות 55 בנהריה. לעומתה, הנתבעת החלה את פעילותה ברחוב לוחמי הגטאות 13 בנהריה ובהמשך עברה לשדרות הגעתון 43 באותה עיר.
24. לכל עמותה היה חשבון בנק נפרד משלה ולא נטען כי היה ביניהן ערבוב נכסים. טענת התובעת כי העובדה ששתי העמותות ניהלו חשבון באותו סניף בנק אינה מצביעה על ערבוב בין שתי העמותות.
25. ביחס לאנשי המקצוע – עורך הדין ורואה החשבון של העמותות.
אמנם מדובר באותם אנשי מקצוע, אולם גם כאן יש לזכור כי המדובר באנשי מקצוע חיצוניים לעמותות, שמעניקים שירותים למגוון לקוחות, ובדרך כלל מאותו תחום ואין בעובדה כי מדובר באותם גורמים כדי להצדיק קביעה כי מדובר באותו הגוף או לייחס כוונת מרמה או הונאה על יסוד זה.
26. שתי העמותות פעלו בתקופות מקבילות.
הנתבעת הוקמה עוד בשנת 2010, ואילו העמותה פעלה עד לשנת 2013.
התיאוריה שהעלתה התובעת כי הנתבעת הוקמה מראש רק כדי להיות "גלגל הצלה" למקרה שבו העמותה לא תוכל להמשיך ולפעול, ובשביל לחלץ את העמותה מחובות שחלקם עוד לא נוצרו - לא הוכחה.
27. מבחינת מצבת כח האדם בנתבעת לא הוכח שכל או רוב עובדי העמותה עברו לנתבעת ואף אם כן, אין בעובדה זו לבדה כדי להצדיק "הרמת המסך" המבוקשת.
עיקר טענותיה של התובעת בהיבט זה היו כי הגב' סבינה פוסטולסקי, מנכ"לית הנתבעת, הייתה בתפקיד של מנהלת קבוצת הנשים בעמותה.
לתמיכה לטענותיה, צירפה התובעת קטעי עיתונות בהם נכתב כי גב' פוסטולסקי היא "י"ור קבוצת הנשים" וכן תמונת אליפות שבה מצולמת עם המאמנת והשחקניות גם גב' פוסטולסקי.
גב' פוסטולסקי הכחישה בתוקף טענה זו וטענה שהיא התנדבה בקבוצה תוך כדי שליוותה את בתה שהתאמנה בקבוצה. ביחס לכתבות ענתה גב' פוסטולסקי כי היא לא אחראית למה שנכתב בהן (עמ' 23 לפרוטוקול) וכי לא היה לה כל תפקיד רשמי; לגבי התמונה היא אמרה שהצטלמה כצופה ולא מתוקף איזה תפקיד רשמי שהוא.
התובעת לא הוכיחה כי לגב' פוסטולסקי היה תפקיד רשמי בעמותה. היא לא רשומה בעובדי העמותה; היא לא חלק מחברי העמותה; היא העידה כי היא התלוותה לבתה, ועדותה מקובלת עלינו; הראיות שהניחה התובעת אינן מספקות – מדובר בקטעי עיתונות ישנים שאינם בגדר ראייה, לא ברור מי ערך אותם וממילא הוא גם לא הובא לעדות.
אף אם היה לה תפקיד בעמותה ועברה לעבוד בנתבעת אין באמור בפני עצמו כדי ללמד על הזהות הנטענת בין העמותות או על קיומה של הצדקה לסעד המבוקש.
באשר לעובדים אחרים שעברו מהעמותה לנתבעת נציין כי גם מהשוואה בין רשימות חמשת מקבלי השכר הגבוה אין זהות מוחלטת בין העמותות; רק שניים מחמשת מקבלי השכר הגבוה – גילי סופר וליאור אנגלמן – מופיעים ברשימת מקבלי השכר הגבוה בשתי העמותות. לא הוכח כי אותם עובדים עברו או הועברו מהעמותה לנתבעת באופן "אוטומטי".
28. כאן המקום לציין כי בקשות התובעת הן לבית הדין והן לרשות ההוצאה לפועל נוסחו בצורה מטעה. התובעת ניסחה את טענותיה וציינה כי הנתבעת היא היא העמותה "בשינוי שם בלבד" (ר' תצהירי התובעת וכן סיכומיה; הנתבעת מכונה בשם "העמותה בשמה החדש").
זאת עשתה למרות שידעה כי מדובר בישות משפטית נפרדת שהוקמה עוד בשנת 2010, עם מספר עמותה משל עצמה.
התנהלות זו אינה ראויה ויש בה כדי להטעות.
29. סעיף 49(4) לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע כי בית המשפט המחוזי רשאי לצוות על פירוק של עמותה במקרה בו העמותה אינה יכולה לפרוע את חובותיה.
בנוסף, סעיף 182(4) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 מזכה מבוטח שניתן לגבי מעבידו צו לפירוק עמותה בגמלה מהמוסד לביטוח לאומי, שהיא חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים שהמעביד חייב לעובד בהתאם לתנאים הקבועים בחוק.
בענייננו, פסק הדין בו זכתה התובעת עוסק בחוב של שכר עבודה ופיצויי פיטורים.
30. מקום בו קיימת לתובע אפשרות לסעד אופרטיבי – עליו לממשה, או לפחות לנסות ולממשה, בטרם יפנה לערכאות בתביעה לסעד הצהרתי.
יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון:
"הלכה היא, כי סעד הצהרתי הוא סעד בשיקול דעת. בבואו לשקול אם ליתן סעד הצהרתי, על בית המשפט לבחון, בין היתר, אם יש בידי המבקש לעתור לסעד אופרטיבי; ואם התשובה לכך היא בחיוב, משמע שהסעד שנתבקש הוא חלקי, ובית המשפט יטה, בדרך כלל, שלא לתיתו" (ע"א 4076/00 חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם זמברובסקי בע"מ, מיום 4.4.2002).
בתביעה זו מבקשת התובעת סעד הצהרתי.
לכאורה, מטרתו של הסעד ההצהרתי היא מימוש פסק הדין שניתן לזכות התובעת כנגד העמותה.
אלא שמאחר ובידי התובעת כבר ישנו פסק דין נגד העמותה, הליך פירוק היה מאפשר את מימוש פסק הדין מבלי להזדקק לסעד הצהרתי תחילה. כפי שכתבנו לעיל, הסברנו לתובעת ולבא כוחה על קיומה של אפשרות זו אולם התובעת, מסיבותיה שלה עליהן עמדנו לעיל, בחרה להמשיך בהליך זה.
31. הנה כי כן, התובעת לא הצביעה על מקור משפטי המאפשר מתן סעד הצהרתי כמבוקש כי המדובר באותו גוף משפטי, התובעת לא טענה להרמת מסך בין העמותה לחבריה, ואף לא הוכחו הטעמים המצדיקים הרמת מסך בהתאם לחוק.
זאת ועוד, בידי התובעת אפשרות לקבלת הסעד המבוקש על ידה בהגשת תביעה לפירוק לבית המשפט המחוזי.
לנוכח כל אלה – תביעת התובעת נדחית.