47. הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005...
48. מנוסחה המתוקן של הוראת סעיף 6(א) לחוק עולה כי הרמת מסך תיעשה באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת סעיף 6(א) לחוק החברות נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה. דרישה זו, הקושרת בין הרמת המסך לבין יכולת החברה לפרוע את חובותיה, התקיימה עוד לפני תיקון מס' 3, וקיבלה במסגרת סעיף 6(א) המתוקן משנה תוקף. על תכלית הוראה זו עמדה פרופ' חביב-סגל בספרה, ובזו הלשון:
"ראשית, החברה היא החייבת המקורית, ולכן, כל עוד די בשווי נכסיה על מנת לפרוע את החובות, אין כל הצדקה להרמת המסך. שנית, אלמלא חדלות הפירעון, ואילו היו ההתחייבויות שנטלה על עצמה החברה מניבות את הפירות שנצפו מראש, כי אז, היו הרווחים מתגלגלים לכיסה של החברה, ולא לכיסו של בעל מניות או לכיסו של המנהל. לכן, הטלת האחריות האישית על בעל המניות, עוד בטרם מוצו הליכי הפירעון מכיסה של החברה עצמה – יוצרת עיוות, המרתיע מפני נטילת סיכונים עסקיים. שלישית, נורמת ההתדיינות שהתפשטה לפני תיקון מס' 3, יצרה מצב מוזר שבו נדרש בעל המניות או המנהל לפרוע אישית את חובותיה של החברה, ולאחר מכן, במידת האפשר לתבוע שיפוי מקופת הפירוק...." (שם, בעמ' 324-325 ההדגשות שלי, ר.ר.).
49. הכללים בדבר הרמת המסך, כפי שנקבעו בחוק ובפסיקה, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה...
...
50. חוסר תום לב מובהק, המצדיק הרמת מסך ההתאגדות, בין בתחום משפט העבודה ובין בכלל, טמון במקרה של הקמת חברות סדרתית. עומדת על כך חביב-סגל בספרה, בציינה מקרה זה כגובל בגניבה, ומקיים את יסודות התרמית, וכך בלשונה:
"ההסדר של הרמת המסך שימש את בתי-המשפט גם על מנת להתגבר על השימוש הנפוץ בישראל בישותה הנפרדת של החברה המסחרית על מנת לבצע פעולות הגובלות בגניבה של ממש: מאחר שנקל לרשום חברה בע"מ בישראל, נוהגים יזמים להקים חברה, לפתוח לה חשבון בנק, ולהתחיל להפעילה, מבלי שיהיו לה נכסים משמעותיים כלשהם. לאחר מכן, הם משלמים לספקים בשיקים של החברה, תוך שהם נהנים מתקופת האשראי הנהוגה בשוק. אלא שבשלב מסוים, החברה נגררת לקשיים פיננסיים, ומפסיקה לפרוע את השיקים שהוציאה. הנושים, התרים אחרי נכסיה של החברה, עומדים בפני שוקת שבורה, כאשר מסתבר להם שאין לחברה נכסים משמעותיים כלשהם. יזמיה של החברה נוטשים אותה, על חובותיה הבלתי נפרעים, ופונים לרשום חברה חדשה נקייה מחובות העבר, וחוזר חלילה. בחלק גדול של החברות, כמות החובות הכוללת היא נמוכה מכדי להצדיק הליכי פירוק של החברה, כך שסעדם היחיד של הנושים נמצא בפניה לבית-המשפט בבקשה להרמת מסך ההתאגדות. בתי-המשפט נוטים להיענות לבקשתם של הנושים, ולהטיל אחריות אישית על היזמים, על מנת להרתיע אותם מהתנהגות זו הגובלת בתרמית." (שם בעמ' 308 והפסיקה המוזכרת שם).