74. זאת ועוד, מתן היתר לשימוש במקרקעין על ידי הנתבעת לנתבע מהווה שימוש חורג במקרקעין כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישבות החקלאית. בתוספת הראשונה לחוק נקבע כי שימוש חורג בקרקע חקלאית הינו גם "העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע או בחלק ממנה, או שעבוד הזכות" (ראו לעניין זה גם ע"א (ת"א) 2663-06-11 מדינת ישראל נ' יצחק עיון ואח' (23.1.2012)). ניתן לעשות שימוש בקרקע חקלאית (קרקע שנועדה לייצור תוצרת חקלאית) רק לאחר מתן היתר לכך בכתב מאת שר החקלאות או מי שהוסמך על ידו, ובעניינינו, אין חולק כי היתר כאמור לא ניתן.
75. מהסכם המשבצת, המעגן את המדיניות הקרקעית שהותוותה בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, עולה כי השימוש במקרקעין הוגבל לבר הרשות – ולו בלבד. זאת ועוד, הרשות לעשות שימוש במקרקעי המשבצת הוגבלה לרשות לעבדם ולמגורי המתיישב. ברת הרשות (הנתבעת) קיבלה חבילה רחבה של זכויות במקרקעין כנגד תמורה מופחתת (מאד). תכלית ההסדר הנה קידום האינטרס של עיבוד מקרקעי ישראל ופיתוחם. דא עקא, הרשות שניתנה לעשות שימוש במקרקעין כפופה לשימוש במקרקעין בהתאם לתכלית ההקצאה ומותנית בשימוש זה. הוראות ההסכם אינן מתירות לברת הרשות לסחור במקרקעין שהוקנו לה לתכלית מוגבלת ומסוימת, גם אם הדבר נעשה שלא למטרות רווח. כך עולה מהוראות הסכם המשבצת (סעיפים 3 ו-4 להסכם
--- סוף עמוד 27 ---
המשבצת המפרטים את מטרות ההתיישבות). צמידות ההקצאה למימוש המטרה לשמם הוקצו המקרקעין הוטמעה בהוראותיו השונות של הסכם המשבצת. לעניין זה ראו, בין השאר, הוראות סעיף 18ב. להסכם, ההוראה בסעיף 22 א. להסכם המשבצת לפיה במקרה של שינוי ייעוד תהא המשכירה רשאית להביא לידי סיום מוקדם של תקופת השכירות של אותו חלק שייעודו שונה ועוד. ודוק: אין בעובדה כי המקרקעין נמסרו לנתבע שלא כנגד מתן תמורה בכדי לשנות את התוצאה. כלל זה נלמד אף על דרך קל וחומר, שכן גם מקום בו הותר לבר הרשות להקים עסק מסחרי במקרקעין (בתחום "הכתם הצהוב" בחלקת המגורים בחלקה א' של הנחלה), לא ניתנה לו רשות להעביר את זכות השימוש (המותר) לצד ג'.
76. בשים לב למעמדה ולתפקידה על-פי דין של הרשות, חובה עליה להקצות את המקרקעין שבניהולה בצורה שקופה, צודקת, הגונה ושוויונית (בג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נד (1) 258, בעמ' 271-272; בג"ץ 5023/91 פורז נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מו (2) 793, 801). דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שמקרקעי ישראל הנם משאב לאומי מוגבל, מחד גיסא, ורב ערך, מאידך גיסא. אכן, החובות הכלליות החלות על כל רשויות המדינה, ובהן החובה לנהוג בהגינות, בשקיפות ובשוויון בכל הנוגע לחלוקת משאבי הכלל, מקבלים משנה תוקף נוכח היות המקרקעין משאב לאומי מוגבל הנתון במחסור. עמד על כך כב' הנשיא א' ברק בעניין הורוביץ (ע"א 3901.96, 3937/86 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מרכז נגד יהודית הורוביץ, פ"ד נו (4) 913, 941-2). מתן היתר להעברת מקרקעין שהוקצו למתיישב לשם עיבוד חקלאי, פיתוח והתיישבות לאחר, לשם השאת רווחיו על דרך שימוש מסחרי במקרקעין, אינה מתיישבת עם חובות אלה ויש בה לחטוא לאינטרס הציבורי עליו מופקדת הרשות – ניהול מקרקעי ישראל בשוויון ובהגינות לטובת כלל הציבור.