מעבר לכך כמצוטט על ידו מדברי גולדה מאיר, שרת העבודה בעת הגשת הצעת החוק לכנסת - "ההלכות שבחוק באות להבטיח, שמטרת החופשה - מנוחה אחרי שנת עבודה ואגירת כוחות לקראת שנת עבודה שנייה תחושב במידה המלאה ביותר..".
ב. לית מאן דפליג אם כן, שתכלית החוק היא מתן חופשה לעובד להינפש מעבודתו. מעבר לכך, תכלית זו של להינפש מהעבודה הינה תכלית סוציאלית, שניתן לעגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כחלק "מכבוד האדם העובד", כמו הזכויות לשכר מינימום על פי חוק שכר מינימום וליום עבודה מוגבל שעות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה וכו'.
ג. דא עקא, שזכות זו של העובד להינפש אינה עומדת כשלעצמה, אלא היא הזכות להינפש מהעבודה, כלומר בהכרח אחרי שנעבדה העבודה, וחייב להיות לכן קשר ישיר בין השניים. משום כך אורך תקופת ההינפשות
--- סוף עמוד 34 ---
מהעבודה צריך להיגזר משנות העבודה במקום העבודה וממספר ימי העבודה בשנת עבודה נתונה.
ד. יישום הקשר הישיר המתחייב בין אורך החופשה לתקופת העבודה שלפניה להשגת תכלית החוק, מצא ביטויו המפורש בחוק עצמו.
בסעיף 3(א) לחוק נקבע כי:
"אורך החופשה לכל שנת עבודה הוא:
(1) בעד כל אחת מ-4 השנים הראשונות - 14 יום.
(2) בעד השנה החמישית 16 יום" וכו'.
ובסעיף 3(ב) לחוק נקבע כי:
"היה הקשר המשפט שבין עובד ובין המעביד קיים כל השנה והעובד עבד מאותה שנה:
(1) לפחות 200 ימים - יהיה המספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א).
(2) פחות מ-200 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים שלפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 200."
על אותו עיקרון של קשר ישיר בין מספר ימי החופשה לימי העבודה בפועל חזר המחוקק בסעיף 3(ג) לחוק לאמור:
"ככל שהקשר המשפטי שבין העובד לבין המעביד קיים בחלק משנת עבודה, והעובד עבד באותו חלק שנה:
(1) לפחות 240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה כאמור בסעיף קטן (א).
(2) פחות מ-240 ימים - יהיה מספר ימי החופשה חלק יחסי ממספר הימים, לפי סעיף קטן (א), כיחס מספר ימי העבודה בפועל אל המספר 240".
לסיכום האמור - תכלית החוק נכון להיום, מגולמת בנוסחו, ולפיה - מספר ימי החופשה, היינו שיעורה של הזכאות להינפש מהעבודה, נגזר ממספר ימי העבודה בפועל שעבד העובד בשנה נתונה, קודם יציאתו לחופשה.
ה. משאלה הם הדברים וברור שתכלית החוק מחייבת קשר ישיר בין מספר ימי העבודה שנעבדו בפועל למספר ימי החופשה שיגיעו בעטיים, ברור גם היפוכו של דבר, דהיינו - ימי אי עבודה בפועל, כלומר ימי היעדרות מעבודה אינם יכולים להקנות זכאות להינפש מעבודה שלא נעבדה.