51. חובה הגילוי חלה גם על הנתבעת 2 מכוח היותה ספק השירות, אך הקשר בינה לבין התובעים לא היה ישיר, וזאת מאחר שהתובעים רכשו את חבילת התיור מהנתבעת 1, בהיותה סוכנות נסיעות. בנוסף, עולה מעדותה של נציגת הנתבעת 2 כי המידע הרלוונטי הכולל את הדרישה לדרכון בעל תוקף של 6 חודשים קדימה, היה אמור לעבור לתובעים דרך הנתבעת 1, אך האחרונה לא העבירה לתובעים מידע זה.
52. באשר לטענת אשם תורם, סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע פיצויים מופחתים בשל אשם תורם, ראו:
"68.(א)סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק"..
53. במקרה דנן, דרכון התובעת 3 היה בתוקף ובשל כך עלו התובעים על הטיסה מישראל לטורקיה, אך לא ידעו התובעים כי בטורקיה הדרישה הינה לדרכון בעל תוקף של 6 חודשים ואין די בכך שהדרכון יהיה בתוקף לתקופה פחותה מזו.
54. מידע זה היה על הנתבעת 1 לספק לתובעים טרם רכישת חבילת הנופש וזאת על פי סעיפים 2-3 לתקנות. לפיכך, משנציגת הנתבעת 1 אישרה למעשה כי לא הבהירה מידע זה לתובעים- אין לייחס לאחרונים אשם תורם.
55. על כן, אני מוצאת כי הנתבעת 1 היא האחראית הבלעדית לנזקי התובעים. ועל כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2.
56. אף ההודעה לצד שלישי נדחית- הנתבעת 2 הינה ספק חבילות נופש ובניגוד לטענה הסתמית שהעלתה הנתבעת 1 ואשר לא הוכחה על ידיה- הרי שהנתבעת 2 אינה חברת תעופה אשר נציגיה בודקים את תוקף דרכוני לקוחותיה לפני עלייתם למטוס וכי מחדלה של הנתבעת 1 הוא זה שגרם לנזקים נשוא התביעה דנן.
57. על רקע האמור התובעים זכאים לפיצוי בגין נזק ממון ונזק לא ממוני בכפוף לחובתם להקטין את הנזק שנגרם להם (סעיפים 11, 13 ו-14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), כל זאת בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ו"בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הואיל ועסקינן בעסקה להספקת שירותי הנאה (להבדיל מעסקה מסחרית), מרכיב הנזק הלא ממוני עשוי, בנסיבות המתאימות, להיות גבוה משיעור הנזק הממוני ואף מסכום העסקה כולה (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 1286/08 אביגזר נ' כספי הפלגות קרוז בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 27 (17.5.2011).
58. התובעים עתרו לפיצוי בגין נזקיהם הישירים על סך של 19,220 ₪ הכוללים את עלות חבילת הנופש בסך של 16,700 ₪ ואת עלות כרטיסי הטיסה שרכשו בשדה התעופה באנטליה לצורך חזרתם לארץ על סך של 700$. אמנם התובעים לא הציגו קבלה או כל מסמך אחר המעיד על תשלום סכום של 700$ עבור הטיסה חזרה לארץ, אך אין חולק כי ללא כל תשלום מצדם, לא היו יכולים התובעים לחזור לארץ.