28. חובת הגילוי חלה גם לגבי פרטים אותם יכול הצד השני לגלות בכוחות עצמו (שלו וצמח, בעמ' 116—118). כלל זה מתייחס לפרטים שאינם מצוינים בגוף ההסכם עליו נדרשים הצדדים לחתום. מסקנה זו עולה מבחינת המקרים בהם חייבה הפסיקה גילוי פרטים בסיטואציה שכזאת – כולם נוגעים לפרטים שמטבע הדברים לא נמצא להם זכר בחוזה עצמו. כך, לשם דוגמא, במקרה בו נמכרה דירה מבלי שנמסר לרוכש כי אחד החדרים נבנה ללא היתר (ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (פורסם בנבו, 18.1.05)); במקרה בו הוסתר שינוי מצבו התכנוני של מגרש, מושאו של הסכם מכר (ע"א 2469/06 רונן סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (פורסם בנבו, 14.8.08)); ובמקרה בו לא פורש בחוזה גובה מכסת המים שהוקצה בפועל (1873/16 דויד סויסה נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פסקה 14 (16.7.18)). ברי כי במקרה כגון זה שלפנינו, בו מכוונת תלונת התובעים לפרטים המפורשים במסמכי הסכם גופם, מצופה מהנתבעים להתוודע אליהם בכוחות עצמם.
29. טענה נוספת בדבר הטעיית התובעים נדחית אף היא. כזכור, טענו התובעים כי סך ההלוואה המוצהר בהסכם שונה מזה שניתן להם. גובה ההלוואה נקבע בס' 8—9 להסכם, שם נאמר מפורשות כי הלווה מבקש מהמלווה הלוואה בסך 438,000 ₪, בריבית של 15%. שיעור הריבית השנתית עולה אפוא לכדי 65,700 ₪; סכום זה קוזז מראש מכספי ההלוואה, כפי שנקבע מפורשות בהסכם (שם), והועמד על סך של 372,300 ₪. מכיוון שזהו הסכום המופיע בהסכם כמבוקש על ידי התובעים עצמם, לא ברור מהו הבסיס לטענת-הנגד של התובעים כנגדו. משכך, ממילא התפוגגה לה גם טענת התובעים אודות סכום הריבית, אשר איננו תואם – לשיטתם – את סכום הריבית אותו היה עליהם לשלם. כזכור, טענו התובעים כי שיעור הריבית מתייחס לסכום אותו נקבע שיקבלו – 15% מתוך 372,300 ₪ (55,845 ₪); אולם משעה שברור, כי סכום ההלוואה אשר נקבע מפורשות בהסכם הוא 438,000 ₪, הרי שסכום הריבית שקוזז – 65,700 ₪ – הולם את שהוסכם על הצדדים.
30. דא עקא, שבפועל קיבלו התובעים סכום נמוך אף יותר מזה שהובטח להם בהסכם. לטענתם, עמדה ההלוואה למעשה על סך של 336,278 ₪ – ולא 372,300 ₪ – זאת מבלי שהוסכם על שינוי זה בהסכם. בעניין זה הצדק עם התובעים. אמנם בס' 21 ו-40 להסכם נקבע, כי הלווה מחויב לשלם כל הוצאה, היטל, מס או אגרה הקשורים להסכם ולביטחונות, ובאם לא ישולם החוב ע"י הלווה רשאי יהיה המלווה לקזזו מסכום ההלוואה המועבר ללווה. ואמנם נוטע הודה, כי ההלוואה עמדה בפועל על סך של 336,278 ₪ אך טען כי הפחת נבע מהוצאות כנ"ל, טענה אותה הכחיש ב"כ התובעים (ס' 10 לתצהיר נוטע; נספחים ה—ו, בכתב התגובה של הנתבעת; פט' מיום 8.7.19, עמ' 8 שו' 29; פט' מיום 5.8.19, עמ' 14 שו' 10—12; נספח ד בכתב התגובה של הנתבעת). מכיוון שראיות הנתבעת בנקודה זו אינן מפורטות ומדויקות די הצורך, הרי נראה לי, בנסיבות העניין, כי ראוי לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש שבין הסכום עליו הוסכם (372,300 ₪) לבין הסכום אשר ניתן לתובעים בפועל (336,278 ₪) – סך של 36,022 ₪ – אשר יקוזז ממחיר הקרן העומד על 438,000 ₪, כך, שחוב התובעים לנתבעת יעמוד על סך של 401,978 ₪.
31 . בשולי הדברים: מפליא הדבר כיצד זה נודע לתובעים מהו הסכום שהתקבל בפועל, אם מעולם לא קיבלו לידיהם את כספי ההלוואה – כך לטענתם – ואף לא נודע להם, עד זה לא מכבר, על עצם קיומה. התמיהה גדלה כפליים לאור טענת התובעים, כי שרון ומילי לא שיתפו עמם פעולה לאורך ההליך דנן (ראו: פט' מיום 26.6.19, עמ' 1 שו' 15—16, עמ' 2 שו' 9—10; פט' מיום 8.7.19, עמ' 3 שו' 8—10, 13; פט' מיום 5.8.19, עמ' 13 שו' 5—11). נמצא, כי מלבד היעדר תשתית ראייתית מספקת הניצבת ביסוד טיעוני התובעים, מתווספת לה תמיהה מחשידה המחזקת את הרושם, כי התובעים הכירו היטב את ההסכם, ועל כן אין להם, בנסיבות דהיום, להלין אלא על עצמם.
סעד
32. בנתון להוראה בדבר קיזוז סך של 36,022 ₪ מסכום חוב התובעים לנתבעת (למועד פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ובהתאם לתנאי ההסכם) כאמור בסעיף 30 לעיל, התביעה נדחית. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעת 1 את הוצאות המשפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון), וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 10000 (עשרת אלפים)₪, להיום.