פסק דין
רקע
1. עניינה של התביעה כאן בשאלה האם מעשים או מחדלים שבוצעו אגב ניהול החברה גרנד ניו הוטל נצרת לימיטד ח"פ 51-022472-8 (להלן: "החברה") על ידי הנתבעת, שהיא בעלת מניות הרוב בחברה, מהווים קיפוח זכויות המיעוט בחברה השייכות לתובע. עוד יש לדון בשאלה אם כך הדבר, מהו הסעד המגיע למבקש כבעל מניות המיעוט בחברה. כן יש להכריע, אם ייקבע קיומו של קיפוח, וגם אם לא, האם נכון לאור טיב החברה כחברת מעטים המנוהלת בדרך המזכירה שותפות, להורות על הפרדת כוחות רק בדרך של מתן צו המורה על מכירה כפויה, ואם כך הדבר - למי נכון להעניק את זכות הרכישה: האם לבעל מניות המיעוט הוא התובע, או לבעלי מניות הרוב היא הנתבעת. עוד יש לקבוע מהו המחיר הנכון שבו יש לאפשר מכירה כפויה של המניות.
2. ביום 29/12/2016 הגיש התובע התביעה כאן, בה עתר כי בית משפט זה יעשה שימוש בסמכותו מכח סעיף 191א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), ויעניק סעדים שמטרתם הסרת קיפוח המיעוט אשר התגלה באופן ניהול החברה עד הגשת התביעה. התובע עתר כי בית משפט זה יכריז שהנתבעת קיפחה את זכויותיו כבעל מניות המיעוט, וכי דבר זה גרם לאובדן אמון בין השותפים בחברה, באופן המחייב מתן סעד של היפרדות. עוד עתר התובע כי בית משפט זה יקבע שהדרך הנכונה להסרת הקיפוח היא היפרדות בדרך של מתן צו למכירה כפויה של המניות. התובע עתר למתן צו אשר יחייב את הנתבעת למכור מניותיה לתובע, לאחר שמומחה חיצוני יעריך שווי המניות. התובע ביקש שבקביעת המחיר יאושר לקזז סך של 7,735,371 ₪ שהוא שילם כהשקעה לצורך שיפוץ הנכס היחידי של החברה שהוא מלון המצוי בתחומי העיר נצרת, וכן שילם לצורך כיסוי חובות החברה שנוצרו עקב התנהלות הנתבעת, בין אם לצדדים שלישיים ובין אם לנתבעת עצמה, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
לעניין זה יצוין כי בכתב תביעתו טען התובע עוד כי אין ביכולתו לכמת במדויק את הסכומים אותם גזלה הנתבעת ממנו לאורך השנים, תוך ניתוב הכנסות המגיעות לחברה לכיסה. זאת בגין התחמקות שיטתית של הנתבעת מהחובה להציג דוחות כספיים שישקפו באופן אמיתי את המתרחש בחברה. לפיכך התבקש בתביעה גם צו למתן חשבונות.
3. עוד טען התובע בתביעתו כי מכיוון שמדובר בחברת מעטים שהיא מעין שותפות, הרי יש מקום להיעתר לדרישתו למתן סעד של היפרדות בדרך של מכירה כפויה, גם אם לא יוכחו טענותיו לעניין קיפוח המיעוט, זאת בהתחשב באובדן האמון בין השותפים בחברה כעולה מהאמור בכתב התביעה.
4. בכתב ההגנה לא חלקה הנתבעת על העובדה כי מדובר בחברת מעטים שיש לראותה כמעין שותפות, ואולם טענה כי דין התביעה להידחות במיוחד משום שלטענתה העובדות שתוארו בכתב התביעה אינן עולות כדי קיפוח המיעוט. נטען עוד כי כל ההחלטות שהתקבלו אגב ניהול החברה אין בהן כדי לפגוע בערך החזקתו של התובע בחברה. כמו כן נטען כי כל הישיבות שנוהלו בעניינה של החברה נועדו להסדיר ליקויים חשבונאיים שהתגלו באופן ניהול החברה, וכדי להביא להגשת דו"חות ולחקר אמיתי של מצבה של החברה. עוד נטען כי ברוב רובה של התקופה הרלוונטית נוהלה החברה בעיקר על ידי התובע ששלט בה, והוא היה זה שסירב לגלות נתונים רלוונטיים לנתבעת.
עוד נטען כי דין התביעה להידחות משום שהיא נועדה למנוע סדר הכרחי שמבקשת הנתבעת לערוך בחברה, והכל מבלי לפגוע בערך המניות שבה ומבלי לפגוע בבעלי המניות שלה.
עוד נטען כי דווקא היה זה התובע אשר עשק את החברה במשך שנים וגרם לפגיעה בה, ומנע ממנה מלקבל כספים המגיעים לה בגין הנכס היחיד השייך לה, הוא בית המלון אשר מופעל על ידי התובע, בין בעצמו ובין על ידי חברה נפרדת שבבעלותו. נטען כי התובע מצוי בניגוד עניינים חמור בהיותו מחד בעל מניות בחברה, ומנגד בעל עניין בחברה המחזיקה בנכס היחיד של החברה המשמש כבית מלון, ומפעילה אותו. הנתבעת טענה כי יש מקום להמשיך ולנהל את החברה לטובת בעלי מניותיה מבלי לגרום לזעזוע כלשהו בחברה, ומבלי לכפות מכירה כפויה של מניותיה. נטען כי דבר זה אפשרי באם יפעלו כל הצדדים בתום לב תוך שימת אינטרסי החברה בראש מעייניהם. לחילופין נטען כי באם יש מקום להורות על היפרדות בדרך של מכירה כפויה, הרי שיש מקום לאפשר לנתבעת דווקא כבעלת מניות הרוב בחברה לרכוש את מניותיו של התובע, ואין כל מקום או הצדקה להורות כי דווקא בעל מניות המיעוט יזכה בזכות לרכוש את כל מניות החברה, רק מן הטעם כי הגיש תביעה חסרת בסיס, בה טען לקיומו של עושק מיעוט, אשר בפועל איננו קיים.
העובדות
5. מרבית העובדות הרלוונטיות לתיק זה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והן כדלקמן:
א. החברה הינה חברה פרטית אשר התאגדה ונרשמה בשנת 59' וכיום מוגדרת חברה מפרת חוב. זאת, בשל אי הגשת דו"חות שנתיים לרשם החברות ואי תשלום אגרות שנתיות כמתחייב בחוק.
ב. בעלי המניות של החברה הינם התובע, המחזיק ב33.3% ממניות הבכורה של החברה, והנתבעת המחזיקה ב-66.7% ממניות הבכורה של החברה. באשר לחלוקת האחזקה במניות הרגילות של החברה התובע מחזיק ב-25% ממניות רגילות וממניות רגילות ב', הנתבעת מחזיקה ב-66.7% ממניות רגילות וממניות רגילות ב', ואילו מר אנטואן רג'א תאבר (להלן: "המנוח") מחזיק ב- 8.3% ממניות רגילות א' ו-ב'. אין מחלוקת כי הזכויות והחובות של החברה נקבעות על פי האמור בתזכיר ההתאגדות שלה, רק על ידי בעלי מניות הבכורה שבה. לאור הרכב החברה ותיאורה כאמור גם בדו"ח המומחה מטעם בית המשפט שמונה בתיק זה, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים כי מדובר בחברת מעטים שהיא מעין שותפות, לגביה יש להחיל כללים מיוחדים בכל הנוגע לציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות בנוגע למעורבות וניהול החברה. בחברה שכזו אובדן אמון בין בעלי מניות, אם יוכח, מספיק לצורך הענקת סעד על פי סעיף 191 לחוק, גם אם לא הוכח קיפוח.
ג. הנכס העיקרי של החברה הינו בית מלון הממוקם בעיר נצרת. במהלך השנים נוהל בית המלון על ידי אביו המנוח של התובע ולאחר מכן על ידי התובע. עד שנת 2000 נוהל בית המלון כאשר בין הצדדים להליך זה היה שיתוף פעולה חיובי ומלא. בשנת 2001 הופסקה פעילות המלון ומונה בהסכמת הצדדים נאמן, עו"ד עמאד דקואר. זה שימש כמיופה כח של שני הצדדים עד יום 17/11/2008. בשנת 2003 נחתם הסכם עם חברת המעין סוכנות לביטוח (1979) בע"מ (להלן: "חברת המעין"), לפיו שכרה חברת המעין את המלון תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך השווה ל-7,500 $ לחודש. ביום 1/6/2005 נחתם הסכם בין החברה לבין חברת טבר מלונות בע"מ (להלן: "חברת טבר") הנמצאת בשליטת התובע, ולפיו שכרה חברת טבר את המלון, למעט 10 חדרים בקומה א' אשר הושכרו לחברת המעין, תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך השווה בשקלים ל-7,500 $ לחודש. עוד הוסכם בהסכם זה כי חברת טבר תבצע על חשבונה את כל עבודות השיפוצים והתיקונים הנדרשים לצורך הפעלת המלון מחדש, משום שזה היה מושבת מפעילות משנת 2001. בשל התחייבות חברת טבר לשפץ את המלון הוסכם כי דמי השכירות ישולמו על ידי חברת טבר רק החל מיום 1/4/2006, תקופת השכירות נקבעה בהסכם מיום 1/6/2005 עד 31/3/2008, כאשר הוענקה בהסכם אפשרות להארכת תקופת השכירות. בהסכם הובהר כי דמי השכירות ישולמו ישירות לבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") לאחר שיגובש הסכם המגדיר חובה של החברה לבנק. חברת טבר אף התחייבה לשלם לבנק תשלום חודשי על פי הסדר החוב שיושג בגין חוב החברה לבנק, גם אם זה יעלה על סכום דמי השכירות שהוסכם כי חברת טבר תשלם בגין השימוש במלון. עוד התחייבה חברת טבר לשלם את כל תשלומי החשמל, מים, גז, וארנונה בגין השימוש בבית המלון.
ד. ביום 31/10/2005 נחתם הסכם נוסף בין החברה לחברת טבר לאחר שהוברר כי חברת המעין לא שילמה את דמי השכירות המגיעים ממנה לחברה וביקשה לבטל את הסכם השכירות עמה. בהסכם נוסף זה קיבלה על עצמה חברת טבר את כל התחייבויות חברת המעין כלפי החברה, וכן התחייבה לשאת בכל הוצאות התפעול ושיפוץ המלון מיום 1/6/2005. עוד הוסכם בהסכם כי החובה לשלם דמי שכירות תחול על חברת טבר החל מיום 1/7/2006.
ה. ביום 14/11/2007 נחתם הסכם נוסף בין החברה, חברת טבר ואביו של התובע, בו חברת טבר אישררה את כל התחייבויותיה על פי ההסכמים שתוארו לעיל מהתאריכים 1/6/2005 ו-31/10/2005. בנוסף התחייבה חברת טבר לשלם ישירות לבנק לאומי את סכומי הפיגורים על ההלוואה שהחברה נטלה ואשר לא שולמו החל מיום 1/4/2006. סכום זה הוערך בסך 670,000 ₪. תקופת השכירות של בית המלון בהסכם זה הוארכה ונקבעה לתקופה שמיום 1/6/2005 עד יום 31/5/2011. כן הוסכם כי תינתן לחברת טבר אופציה להארכת תקופת השכירות ל-6 שנים נוספות. חברת טבר קיבלה על עצמה בהסכם את כל ההתחייבויות החובות והחיובים של החברה, למעט חבויות מכח הלוואות בעלים לחברה. עוד הוסכם בהסכם כי חברת טבר תפרע את ההלוואה לבנק לאומי, ובנוסף חברת טבר תשלם ישירות לחברה כדמי שכירות עבור שימושה במלון בשנת 2008 סך של 12,000 $, וכן תשלם את הסכום הגבוה מבין שתי האפשרויות 2.5% מהמחזור או 24,000 $ בגין השימוש בבית המלון בשנים 2011-2009. עוד הסכימה חברת טבר לשלם את הסכום הגבוה מבין שתי האפשרויות 3% מהמחזור או 36,000 $ בגין השימוש בבית המלון בשנים 2015-2012, ואת הסכום הגבוה מבין שתי האפשרויות 4% מהמחזור או 48,000 $ בגין השימוש בבית המלון בשנים 2017-2016. עוד התחייבה חברת טבר בהסכם לבצע את כל השיפוצים והתיקונים הנדרשים להפעלת בית המלון שהוערכו ביותר מ-500,000 ₪ על חשבונה, ולשאת בכל החיובים הקשורים בתפעול המלון החלים על המושכר החל מיום 1/1/2003.
ו. ביום 26/2/2012 אישרה החברה לחברת טבר מימוש האופציה והארכת תקופת השכירות עד יום 31/12/2028.
ז. התובע ומשפחתו היו היחידים אשר הפעילו בנכס בית מלון בכל שנות קיומו, ולנתבעת לא היתה מעורבות כלשהי בניהול בית המלון, הפעלתו או שיפוצו.
ח. לטענת התובע הוא שילם במהלך השנים בעצמו ובאמצעות חברת טבר סך כולל של 11,603,058 ₪ בגין החזרי חובות החברה, שיפוץ המלון והבאתו למצבו הנוכחי בו מתפקד הנכס כבית מלון לכל דבר ועניין הנושא רווחים.
ט. במשך שנים עד לשנת 2014 היתה הנתבעת במשבר כלכלי קשה אשר היקשה על פעולתה הכלכלית ועל שמירת נכסיה. אין מחלוקת כי בשל כך לא קיבל התובע מענה לפניותיו לחברה שפורטו בתצהיר עדות ראשית מטעמו בין השנים 2014-2009. מדובר בפניות שלדעת התובע נועדו להביא לשיתוף פעולה בין הצדדים לצורך שיקום בית המלון, הבראת החברה, הסדרת חובותיה, משא ומתן עם הבנקים, הכנת דו"חות כספיים, ניהול אסיפות כלליות וכדומה. לטענת הנתבעת התובע ניצל מצב עניינים זה כדי להפר התחייבויות כלפי החברה וכלפי הנתבעת, לא שילם דמי שכירות כמתחייב בחוזים שתוארו לעיל. לא המציא דיווחים נדרשים בדבר אופן הפעלת המלון, מחזור הכנסותיו והכנסות חברת טבר, והעדיף את אינטרסיו-אינטרסי חברת טבר כשוכר על פני אינטרסיו כבעל מניות בחברה. נטען כי כחלק ממאמצי התובע לחבל באינטרסי החברה אולצה החברה לשלם סכומים לרואה החשבון של החברה כדי לקבל מסמכים חשבונאיים של החברה בגין השנים 2008-2005, וכן נאלצה להתמודד עם תביעות שונות שהגישו בני משפחתו של התובע, ובמיוחד אביו של התובע, כנגד החברה וכנגד הנתבעת .
י. בשנת 2014 פוטר הארכיבישוף אליאס שקור ותחתיו מונה הארכיבישוף ג'ורג' בקעוני. לטענת הנתבעת, ממועד זה פעלו נציגים נמרצות לזכות להבין את מצבה הכלכלי של המוטרנות ונכסיה, ובמסגרת זו פעלו להסדיר ענייניה הכלכליים של החברה, שהנתבעת היא בעלת מניות הרוב בה. במסגרת זו ביום 26/3/2015 כונסה אסיפה כללית של בעלי מניות ומונו דירקטורים חדשים מטעם התובע ומטעם הנתבעת. לטענת התובע, גם שינוי זה לא הניב התוצאות המקוות, לא מונה כמבוקש רואה חשבון לחברה, ולא הושקעו מאמצים להסדיר הגשת דו"חות, תשלומים נדרשים, ולהסדיר מסד הנתונים הנכון של החברה. התובע אף טען כי בסופו של יום התפטרו נציגי הנתבעת בדירקטוריון החברה. טענות דומות לעניין אופן התנהלות התובע כבעל מניות בחברה העלו נציגי הנתבעת. לדעת המומחה שמינה בית המשפט גם מאז שנת 2014, לאחר חילופי ארכיבישופים, נותר חוסר אמון בין בעלי המניות בחברה, וקיימת אי ודאות וחוסר בהירות בנוגע לסוגיות בסיסיות הקשורות לניהול עסק, ונתונים כספיים רלוונטיים אינם זמינים.
יא. ביום 17/11/2016 התקיימה האסיפה הכללית האחרונה של החברה לפני הגשת התביעה כאן, ובמסגרתה מינתה הנתבעת שני דירקטורים במקום הדירקטורים שהתפטרו, וכן רואה חשבון ויועץ משפטי. עוד הוסמך רואה החשבון שמונה באסיפה לבדוק את חשבונות הבנקים של החברה, ולעיין בכל המסמכים החשבונאיים הדרושים, כדי להכין דו"חות כספיים דרושים לחברה.
המינויים שבוצעו היו בניגוד לדעת התובע שיוצג באסיפה על ידי עו"ד מאהר דלי. ההתנגדות נסובה סביב זהות רואה החשבון, וזהות עורך הדין שמונו לחברה. לטענת התובע האסיפה הכללית מיום 17/11/2016 ואופן קבלת ההחלטות בה, בניגוד לדעתו, היו בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", ובכך אבד כל אמונו בנתבעת וביכולת הצדדים לשתף פעולה בניהול החברה, שכאמור אין מחלוקת שהיא חברת מעטים.
התובע בטיעוניו הסתמך גם על העובדה כי כך גם סבר המומחה שמינה בית המשפט בהסכמת הצדדים. המומחה סבר, גם הוא, כאמור בחוות דעתו כי החברה ניזוקה ממערכת היחסים הרעועה בין בעלי המניות, והדרך היחידה להשיב את החברה למסלול פעולה תקין היא מתן הנחיה בדבר היפרדות הצדדים.
יב. חודש לאחר האסיפה הכללית מיום 17/11/2016 הוגשה התביעה כאן. יובהר כי בפועל אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לקיומו של משבר אמון בין הצדדים לחברה המחייב היפרדותם, ומשכך אין צורך לדון בטענות שהעלו הצדדים באשר להתנהגות קלוקלת של הצד האחר כלפי רעהו וכלפי החברה. שהרי משאין מחלוקת בין הצדדים כי עסקינן בחברת מעטים, ומשאין מחלוקת כי קיים משבר אמון בין בעלי המניות שהופך את תפקוד החברה לבלתי אפשרי, יש מקום להעניק סעד של היפרדות הצדדים, וכל שנשאר להכריע הוא בשאלה מהי הדרך הנכונה ביותר להביא להיפרדות הצדדים .