יג. לאחר הגשת התביעה חתמה החברה (לטענת התובע מבלי ליידעו ובניגוד לאינטרסי החברה) ביום 21/3/2010 על הסכם פשרה שנועד לסלק תביעה שהגיש נגדה עורך הדין לשעבר של החברה, עו"ד בסאם כרכבי. בהתאם להסכם הפשרה התחייבה החברה לשלם לעו"ד כרכבי סך של 165,000 ₪. לטענת התובע מדובר בהסכם פשרה לא דרוש, משום שלחברה היו טענות הגנה טובות כנגד התביעה.
טענות הצדדים
6. כאמור, עיון בכתבי טענות הצדדים ובמיוחד בסיכומיהם, מלמד כי אין ביניהם מחלוקת של ממש באשר לטענות לפיהן :
א. מדובר בחברה שהיא חברת מעטים.
ב. בין הצדדים קיים משבר אמון קשה שאינו מאפשר המשך פעילות החברה במתכונתה הנוכחית.
ג. באם יש מקום להורות על היפרדות הצדדים, יש לעשות כן בדרך שבה צד אחד להליך זה ירכוש את זכויות הצד האחר, כאשר המחלוקת בין הצדדים הינה למי מגיעה הזכות לרכוש זכויות האחר בחברה, ומהי התמורה הראויה לרכישת המניות. כן קיימת מחלוקת אילו סכומים רשאי כל צד לנכות מסכום התמורה שתיקבע לאור טענותיו בדבר השקעותיו בחברה, או כספים שהגיעו לו כבעל מניות בחברה ונגזלו בשל אי העברתם לחברה.
7. למרות שאת עיקר סיכומיו מקדיש ב"כ הנתבעת לטענה כי יש להתיר לנתבעת ולא לתובע לרכוש זכויות התובע בחברה לצורך היפרדות נדרשת בין הצדדים, ולא להיפך הרי בסיפא לסיכומיו טוען ב"כ הנתבעת טענות נוספות כדלקמן:
א. במקרה דנן לא הוכחה תשתית עובדתית נדרשת לקיומו של קיפוח מיעוט, וגם אם כן, יש להימנע ממתן סעד של היפרדות
פגיעה לא נדרשת ולא מידתית בזכות הקניין, ויש להעדיף פתרון מידתי שעיקרו מתן הוראות לניהול שוטף של החברה, ובכלל זה הוראות בדבר שיתוף פעולה הולם, קיום אסיפות, המצאת מידע, והגשת דו"חות;
ב. לנתבעת עדיפות בזכות לרכוש זכויות התובע בחברה לצורך היפרדות בהיותה בעלת מניות הרוב. לחלופין, יש להורות על התמחרות ;
ג. התובע לא שיתף פעולה במאמצים להבריא את החברה;
ד. כל הטענות כנגד התנהלות הנתבעת מאז 2014 אינן בבחינת קיפוח המיעוט. מטרת התנהלות זו היתה להסדיר ליקויים חשבונאיים שהתגלו בניהול החברה, ולא לפגוע בזכויות בעלי המניות;
ה. במרבית המועדים הרלוונטיים נוהלה החברה דווקא על ידי התובע ומשפחתו, ודווקא זכויות הנתבעת כבעלת מניות הרוב קופחו, במיוחד הזכות לקבלת מידע.
8. במענה לטיעונים הנוספים של ב"כ הנתבעת טען ב"כ התובע בסיכומיו כי:
א. המלצת מומחה בית המשפט הינה כי יש להורות על היפרדות בדרך של מכירה כפויה ויש להורות דווקא לתובע לרכוש מניות הנתבעת, לאור עיסוקו רב השנים במלונאות בנכס היחיד שבבעלות החברה שמשמש כבית מלון. כמו כן לתובע היכולת הטובה יותר לשקם החברה.
ב. הפסיקה קבעה שיש להעדיף הגורם בחברה בעל הזיקה ההדוקה ביותר לחברה ולעיסוקה, ולו יש להעניק הזכות לרכוש מניות במקרה היפרדות. כך גם נקבע בפס"ד מגנזי, ע"א 6290/17, גבריאל מגנזי נ' יואב לוי (11/2/2018) (להלן: "הלכת מגנזי"), עליו הסתמך ב"כ הנתבעת בסיכומיו, וכך גם נקבע בע"א 4179/17 יוקר נ' סוכנות (6/12/2018).
ג. אין לקבל הטענה שיש להעדיף המקפח ולתת לו הזכות לרכוש מניות החברה, משום שיש בכך כדי להעניק פרס לחוטא.
ד. במקרה של חברת מעטים בה נוצר משבר אמון עמוק בין בעלי המניות, הסעד של מכירה כפויה על פי הפסיקה, למשל בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1/9/2015) (להלן: "הלכת אדלר") הוא הסעד הנכון היוצר מנגנון פשוט ליישום.
9. עוד יצוין כי שני הצדדים מעלים טענות שונות בנוגע לשווי הרכישה הראוי, היה ויורה בית משפט זה על מתן סעד של היפרדות בדרך של מכירה כפויה, כאשר לכל צד טענות והסתייגויות מקביעת המומחה וטענות בנוגע לסכומים שיש להפחית מהתמורה המגיעה לצד השני, הן בגין השקעותיו של כל צד והן בשל זכאותו להחזר או לפיצוי בגין התנהלות הצד האחר.
10. מן האמור לעיל עולה כי בית משפט זה נדרש להכריע בסוגיות כדלקמן:
א. מהו הסעד הראוי במקרה דנן בו אין מחלוקת כי נוצר משבר אמון בחברת מעטים.
ב. היה ובית המשפט יקבע כי הסעד הראוי הוא מכירה כפויה, מי מהצדדים זכאי לרכוש מניות הצד האחר.
ג. מהו המחיר הראוי בגין הרכישה שיש להורות לצד הרוכש לשלמו, ומהן ההפחתות אם בכלל שיש לבצע ממחיר זה, ומדוע. לעניין זה יש לדון בחוות דעת המומחה שמונה בהליך ובקביעותיו.
ניהול ההליך
11. במהלך ניהול ההליך הסכימו הצדדים בישיבת יום 19/9/2017 לקבל המלצת בית המשפט למינוי רואה החשבון חוסאם בשארה ממשרד יעקב זיצר ושות' כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה התבקש ליתן חוות דעתו בין היתר בנוגע לשווי החברה, אופן התנהלותה עד כה, ולהמליץ על אופן ניהול העתידי. עוד התבקש המומחה כי היה וימליץ על רכישת זכויות בחברה על ידי צד כלשהו, להתייחס לשאלת המחיר ולטענות הצדדים לקיזוזים.
בהתאמה, ביום 2/10/2017 ניתנה החלטה על מינוי המומחה שזהותו הוסכמה בדיון מיום 19/9/2017.
12. ביום 6/9/2018 התקבלה חוות דעת המומחה. בהמשך ולאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו בישיבת יום 5/11/2018 ניתנה השלמה לחוות הדעת מיום 13/11/2018.
13. ביום 10/12/2018 התקיימה בהסכמת הצדדים ישיבת קדם משפט, במסגרתה נמסרה לצדדים הצעת בית המשפט לפתרון המחלוקת בין הצדדים, ללא צורך במתן פסק דין, והכל לאחר שניתנה חוות דעת המומחה וזה נחקר על חוות דעתו בישיבת קדם משפט מיוחדת שהתקיימה ביום 5/11/2018. משהצעת בית המשפט לא התקבלה, ביקש ב"כ הנתבעת לקבוע ישיבה נוספת לשמיעת ראיות. הבקשה נעתרה ובימים 8/4/2019 ו - 8/5/2019 נשמעו ראיות מטעם הצדדים.
14. מטעם התובע העיד התובע עצמו ורואה החשבון באשיר נוסיר שנתן חוות דעת מטעם התובע, שאף צורפה לראיות התובע (ת/1).
15. מטעם הנתבעת העיד עו"ד עמאד דקואר ששימש כמיופה כח זמני וכנאמן לפעילות המלון בין השנים 2008-2002. כן העיד מר אלי גוליאנוס, רואה חשבון ששימש כעוזר הממונה הכללי על הזכויות מטעם הנתבעת בין השנים 2010-2002, וכן היה חבר הוועדה הכלכלית של הנתבעת ועסק בהנהלת החשבונות שלה באותן שנים. בנוסף העיד מטעם הנתבעת מר אוסאמה מטר שעבד בנתבעת כעוזר ממונה כללי, וכממונה כללי בין השנים 2014-2001.
חוות דעת המומחה
16. כאמור, מומחה בית המשפט, רואה החשבון חוסאם בשארה, מונה בהסכמה, ונתן שתי חוות דעת, האחת ביום 6/9/2018 עליה נחקר בחקירה שהתקיימה ביום 5/11/2018, והשניה – חוות דעת משלימה ביום 13/11/2018 שעיקרה עדכון חוות הדעת הראשונה בנוגע להתחייבות החברה בגין הלוואות בעלים, חישוב מעודכן של סך כל הנכסים וההתחייבויות של החברה נכון ליום 31/12/2017, וחישוב מעודכן של שווי החברה על פי שטח DcF ולפי שיטת השווי הנכסי. שווי החברה המעודכן על פי שיטת DcF לדעת המומחה הוא 9.4-9.5 מליון ₪, ועל פי גישת השווי הנכסי השווי המינימלי של החברה הוא 6.2 מליון ₪, לא כולל התחייבויות חברה כלפי עובדים, לרבות בעלי מניות בכובעם כעובדים, בסך 3,101,000 ₪ שטרם הוכרעו אם אלו יוכרעו לרעת החברה, שווי החברה בשיטת השווי הנכסי יופחת בסכום ההכרעה.
17. מסקנות המומחה בשתי חוות הדעת מטעמו הן כדלקמן:
א. קיים חוסר אמון מוחלט וחוסר שיתוף פעולה בין הצדדים להליך, כאשר הנפגעת היחידה ממצב זה הינה החברה. משכך, נדרש שינוי במצבת בעלי המניות ובמצבת הנהלת החברה לצורך שיקום החברה (סעיף 78 לחוות הדעת).
ב. הצדדים אינם מסוגלים לגשר על הפערים ביניהם, ולפיכך הפתרון הוא היפרדות באופן שבו בעל מניות אחד ירכוש מהצד השני יתרת מניותיו, ויהפוך לבעל מניות יחיד בחברה, והוא ינהלה ויפעיל אותה (סעיפים 83 ו-84 לחוות הדעת).
ג. התובע ומשפחתו מעורבים באופן פעיל בהפעלת וניהול המלון שהוא הנכס העיקרי של החברה, וצברו נסיון רב בניהול בית מלון, ולפיכך ההמלצה כי התובע ירכוש מהנתבעת מניותיה (סעיף 88 לחוות דעת).
ד. שווי מעודכן של החברה (על פי האמור בחוות הדעת המשלימה) צריך להיקבע על פי שיטת DcF מאחר ומדובר בעסק חי הקשור במערכת הסכמים מול חברת טבר השוכרת וההנחה שמערכת זו תמשיך להתקיים. שווי זה הוא בין 9.5-9.4 מליון ₪, זאת לאחר ניכוי התחייבויותיה בגין הלוואת בעלים בלבד. משכך, על התובע לשלם לנתבעת בעבור רכישת מניותיה סך של 66.7% משווי זה.
בנוסף, אם תבקש זאת הנתבעת מהחברה, על החברה להשיב לנתבעת באמצעות התובע לאחר שזה ירכוש מלוא מניות החברה את סכום יתרת הלוואת בעלים בסך 1,143,000 ₪. באם לא שולם למר ג'וזף טבר על ידי החברה סך של 141,000 ₪ שהיא חוייבה לשלמו בהתדיינות המשפטית שהיתה בין הצדדים, סכום הלוואת הבעלים המגיע לנתבעת יפחת לסך של 1,002,000 ₪. כמו כן אם לא תשלם חברת טבר לחברה סך של 767,000 ₪ שהיא חיוב בגין אי תשלום דמי שכירות על פי מערכת ההסכמים הקיימת בין הצדדים, יש לראות בסכום זה משיכת בעלים של התובע, ומשכך זכאית הנתבעת לסכום נוסף והלוואת הבעלים תגדל ל-1,910,000 ₪. באם שני האירועים לא יתממשו (לא ישולם למר ג'וזף טבר סכום פיצוי ולא ישולמו דמי שכירות), הלוואת הבעלים המגיעה לנתבעת מהחברה תעמוד על סך 1,769,000 ₪ .
ה. אין לקבל טענת התובע כי היה והוא יהיה זכאי לרכוש מניות הנתבעת בחברה, יש לאפשר לו לקזז ממחיר הרכישה סכומים ששילם לבנק לאומי על חשבון פרעון הלוואה שנטלה החברה, וכן סכומים ששולמו ישירות לנתבעת וכן סכומי השקעות שבוצעו במלון בסך 14,122,000 ₪, זאת משום שמדובר בהתחייבות שנטלה על עצמה חברת טבר כחלק מהסכם השכירות בינה ובין החברה, שנותר על כנו. כמו כן סכומים ששולמו על ידי חברת טבר לנתבעת קוזזו מסכום הלוואת הבעלים של הנתבעת.
מסקנה
18. לאחר שעיינתי בכל החומר הרלוונטי, אני סבורה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, ויש לקבוע כי:
א. החברה היא חברת מעטים אשר בין בעלי מניותיה קיים חוסר אמון, שאינו ניתן לגישור, ודי בכך כדי להצדיק מתן סעד של היפרדות בדרך של מכירה כפויה, גם אם לא הוכחו טענות התובע לעניין קיפוח;
ב. בשימת לב לכל הנסיבות הרלוונטיות כפי שהוכחו, יש לקבל חוות דעת מומחה בית המשפט ולהורות כי המכירה הכפויה תבוצע באופן שבו הנתבעת, למרות היותה בעלת מניות הרוב, תמכור מניותיה לתובע . זאת לאור אופן התנהלות החברה עד היום, טיב נכסיה, עיסוקה, והעובדה שהתובע צבר נסיון רב יותר בניהול בית מלון שהוא הנכס העיקרי של החברה. כמו כן עיסוקה של הנתבעת בדרך כלל אינו עיסוק מסחרי של ניהול חברות, וככזו היא התקשתה, וכנראה תתקשה גם בעתיד לפעול בדרך הנכונה והמיטבית לשיקום החברה. בעבור הנתבעת היו מניותיה בחברה נכס הוני, ומשכך המרת נכס זה בתשלום כספי יפגע פחות בנתבעת מאשר בתובע, שצבר נסיון עשיר בניהול בתי מלון וזה עיסוקו הנוכחי. כמו כן פתרון זה יאפשר להותיר על כנה את מערכת ההסכמות בין חברת טבר והחברה, ואת ההתחייבויות הרבות שנטלה על עצמה חברת טבר כלפי החברה ואשר העשירו ומעשירים קופתה, ויבטיחו המשך קיום הסכם השכירות בגינו הוערך שווי החברה כפי שהוערך;
ג. מחיר הרכישה יהיה כנקבע על ידי מומחה בית המשפט, ואין כל סיבה לסטות מחוות דעתו. כמו כן יש לקבל עמדת מומחה בית המשפט בנוגע לטענות התובע בדבר זכאות לקיזוזים.
דיון
חברת מעטים – המסגרת הנורמטיבית
19. במקרה דנן מבוקש מתן סעד בהתאם לסעיף 191 (א) לחוק החברות המעניק לבית המשפט הסמכות, מקום בו מצא כי עניינה של חברה מתנהל בדרך של קיפוח, לתת הוראות שנראות לו נדרשות לשם הסרת הקיפוח.
20. כבר נפסק לא אחת כי סעיף 191 לחוק החברות, כלשונו של כב' השופט עמית בהלכת מגנזי, הינו כרקמה פתוחה, הוראת מסגרת שאינה קובעת רשימה סגורה של דרכים להסרת קיפוח, או להיפרדות כוחות, אלא הוראת מסגרת המקנה לבית המשפט שיקול דעת נרחב ומרחב גמישות למצוא הפתרון הצודק והנכון למצב של קיפוח, או למצב של מבוי סתום בין בעלי מניות או במצב של אובדן אמון.
21. עוד נקבע לא אחת (למשל בהלכת אדלר ובהלכת מגנזי) כי לבית המשפט הסמכות לתת הוראות נדרשות על פי סעיף 191 לחוק החברות, גם אם לא הוכח קיפוח מקום בו עסקינן בחברת מעטים, מעין שותפות, כאשר בעלי המניות נקלעו למבוי סתום וקיים ביניהם אובדן אמון שלא ניתן לגשר עליו.
אופי החברה – מעין שותפות
22. כאמור קיימת הסכמה כי החברה היא חברת מעטים ולכן אין צורך לדון בהתקיימות התנאים שנקבעו בהלכת אדלר בענייננו. אציין רק כי במקרה דנן מדובר בחברה פרטית שהוקמה ונוהלה בצורה המאופיינת ביחס אישי הכרוך באמון הדדי ומספר בעלי המניות בה קטן. לא מדובר בחברה שעסקיה מגוונים, ולחלק מבעלי המניות בה כפי שהדבר ניכר מחויבות אישית לעסוק בה, עד כי אלה גם אלו רואים את גזילת האפשרות להמשיך ולהיות בעלי מניותיה פגיעה אישית. לתובע כך נדמה תחושה של אובדן דרך היה ולא תינתן לו האפשרות להוסיף ולנהל מלון בנכס של החברה והנתבעת רואה במתן סעד של רכישה כפויה גזילת רכושה. במשך כל שנות ניהולה פעלו הצדדים, לדעתם, בכל דרך סבירה להצלת החברה, ונטלו לצורך כך סיכונים לא מבוטלים.
23. במהלך כל התקופה, כמעט עד להגשת התביעה דנן, החברה נוהלה על ידי התובע, ומעורבות הנתבעת בה הייתה מועטה. כאשר במשך כל שנות ניהולה פעל התובע בכל דרך סבירה לדעתו להצלת החברה, ונטל לצורך כך סיכונים לא מבוטלים.
24. ניהול החברה, לאורך השנים נעשה בהסכמה והפעילות בחברה הושתתה על יחסי אמון. החשש מפני הפרת האמון הוא שהוביל לחלופי בעלי תפקידים בחברה, לשכירת בעלי מקצוע לבדיקת פעילותה ולהגשת ההליך. קודם לכן הותר לתובע לפעול כמעט לבדו, וכינוסי אסיפות בעלי מניות היו מעטים.
25. גם בקשר להגדרת התפקידים בחברה ולתשלומי השכר בהם נשאה החברה, כמעט לא נמצא כל הסכם או מסמך בכתב. נראה כי לאורך השנים בעלי העניין בחברה הסתפקו בהסכמות בעל-פה, ועיגנו בכתב רק מעט מהנדרש.