130. עדותו של הנתבע בהקשר זה היתה מתחמקת ולא מהימנה. זאת ועוד, מעדותו של מר חדאד, רואה החשבון של הנתבעת, עולה כי גם לדעתו תלושי השכר היו שגויים בתקופה שקדמה למועד בו החל לעבוד עם הנתבעת, וכן עלה מעדותו כי שורת ריכוז נתוני השכר היתה שגויה בחודשים רבים.
131. הרישום השגוי בתלושי השכר לא נבע מחילוקי דעות וגם לא היה זניח, אלא נבע מחוסר תשומת לב וחוסר אכפתיות מצד הנתבעים, אשר נתנו ליבם רק לשכר המשולם בפועל ולא לשאר הזכויות הסוציאליות ולחובותיה של הנתבעת ביחס לעריכת התלושים ומסירתם במועד. על השיקולים שצריכים להנחות את בית הדין בבואו לשקול פסיקת פיצוי לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, ובפרט גובה הפיצוי, עמד בית הדין הארצי תוך שקבע כי לצד מהות ההפרה יש לשקול את חומרת ההפרה, משכה, תום לבם של הצדדים, וכמובן את התכלית ההרתעתית של הוראות סעיף 26א לחוק. נוכח כך, בהתחשב במטרת החוק ובתקופת עבודתו של תובע 1, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על 8,000 ₪.
תביעתו של התובע 2
132. על יסוד המתווה המתואר בסעיף 96 לעיל, שכרו הקובע של תובע 2 הינו 5,436 ₪ (1,467 ימי עבודה וחג : 61 חודשי עבודה * 220 ₪ ליום + 145 ₪ תשלום חופש חודשי ממוצע לכל התקופה). בחישוב השכר הממוצע לא נלקחו בחשבון החודשים בהם עבד תובע 2 חלקית בשל הפסקת עבודתו על ידי הנתבעת. עוד נציין כי לא נלקחו בחשבון החודשים לגביהם לא הוצגו תלושים, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי תובע 2 עבד ברצף בתקופה הנטענת על ידו. לכן, חישוב הממוצע נערך בהתאם למספר התלושים שצורפו לתיק.
133. לצורך חישוב זכויותיו, נעמיד את שכרו היומי הממוצע של תובע 1 על סך של 217 ₪ (5,436 ₪ : 25 ימים), ושכרו השעתי על סך של 29 ₪ (5,436 ₪ : 186 שעות).
תובע 2 - פיצויי פיטורים
134. תובע 2 עבד במשך 143.5 חודשים (11 שנים ו-11 וחצי חודשים) (לרבות התקופה בו עבודתו הופסקה). ועל כן זכאי לסך של 65,005 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בניכוי כל סכום שהצטבר לזכותו בקופות על חשבון פיצויים.
תובע 2- הודעה מקודמת
135. תובע 2 לא קיבל דמי הודעה מוקדמת ועל כן, זכאי לסך של 5,436 ₪ בגין הודעה מוקדמת.
תובע 2 - גמול שעות נוספות
136. בדומה לתובע 1, גם גרסתו של תובע 2 בנוגע לשבוע עבודתו מעלה כי עבד פחות מ- 15 שעות נוספות בשבוע: לטענתו, עבד בימי שישי שעתיים נוספות בגינן הוא זכאי לתוספת בשיעור 25% וכן שעתיים וחצי נוספות בגינן הוא זכאי לתוספת בשיעור 50%, ובנוסף אחת לשבוע עבד עד שעות הערב ולכן הוא זכאי לשעתיים בשיעור 125% ושעתיים בשיעור 150%. במילים אחרות, תובע 2 עבד לגרסתו 9.5 שעות נוספות בשבוע. על בסיס הנימוקים שהוצגו בעניינו של תובע 1, אין לפסוק לתובע 2 מעבר למסגרת השעות לה הוא טוען.