שאנל טוענת כי הפסיקה שעסקה בדוקטרינת המיצוי (ובייבוא מקביל, שאינן סוגיות זהות), התייחסה רק למקרה בו מוצר נמכר מכירה חוזרת "במצבו המקורי".
התובעת משיבה כי אין הכרח במכירה במצב המקורי וכי לנוכח דוקטרינת המיצוי, מי שרכש מוצר (כמו בושם), רשאי גם לפרק ולמכור אותו בחלקים שאם לא כן תרוקן הדוקטרינה מתוכנה.
22. להבנתי, טיעוני הצדדים מתייחסים להיבטים שונים ומשכך, אף אם נאמץ כלשונה את עמדת התובעת, אין בדוקטרינת המיצוי מענה מספק למבוקשה בתובענה וחרף הנטען, לא בכך מוקד הדיון.
23. דוקטרינת המיצוי נזכרת בפסיקת בית המשפט העליון בעניין הילפיגר, שעסק בייבוא מקביל:
"הכוונה היא לכך שבעל סימן המסחר הרשום זכאי ליהנות מזכויותיו ביחס למכירה הראשונה של המוצר שבו יש לו זכות. מכירה זו 'ממצה' את זכויותיו. לאחר מכן, מכירה חוזרת של אותו מוצר אינה מהווה הפרה של זכויותיו, והוא אינו זכאי לכל תמורה נוספת בגינה" (עניין הילפיגר, סע' 19).
בית המשפט העליון הבהיר כי "מכירת סחורה 'אמיתית' של בעל סימן מסחר אינה מהווה הפרה של סימן המסחר, אף אם הסחורה לא נרכשה במישרין מבעל סימן המסחר" (שם, סע' 28). כך לגבי ביצוע ייבוא מקביל וכך לגבי מכירת סחורה "אמיתית" שנרכשה מהיבואן המורשה.
24. לאחר שהתובעת רוכשת או מייבאת סחורה "אמיתית", היא רשאית אפוא למכור אותה מחדש ואין בכך כדי להוות הפרה של זכות סימני מסחר.
אולם, הקושי אליו התייחסה הנתבעת אינו המכירה המחודשת של הסחורה ואף לא העברת הנוזל לבקבוקונים קטנים ומכירתם של אלה, אלא הטבעת סימני מסחר של שאנל על הבקבוקונים ושימוש בסימנים לשם שיווק הבקבוקונים כאריזה קטנה של אותו מוצר עצמו ("[התובעת] מתערבת באופן בוטה במוצרים ובתכולתם, אך ממשיכה לשווק את המוצרים שיצרה תחת הסימן המקורי", סע' 23 לסיכומי הנתבעת).
לב העניין אינו בפעולת הביקבוק מחדש והמכירה אלא בפעולות שיווק של הבקבוקונים הקטנים שמולאו ע"י התובעת, תוך שימוש בסימני מסחר של הנתבעת, שאנל.
25. בהקשר יבוא מקביל הובהר כי יש הבדל בין עצם המכירה של "סחורה אמיתית" לבין מקרה בו "אדם שאינו מורשה בידי בעל סימן המסחר עושה שימוש בסימן המסחר המוגן לצורך שיווק, קרי כאשר השימוש בסימן המסחר אינו מתמצה במכירת 'סחורה אמיתית' גרידא..." (עניין הילפיגר, סע' 29). כך, כאשר אין חולק שמדובר במוצר מקורי ללא שינוי. הדברים יפים במקרה שלפנינו מבחינת קל וחומר.