159. לא למותר לציין כי מר אנקול אישר במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט כי עורך הדין שליווה אותו החל מחודש מאי 2000 ועד לחודש אוגוסט 2000 בקשר להסכם המכר היה עו"ד ש. בן חיים, וכי עו"ד ש. בן חיים נכח מטעמו בפגישה שהתקיימה במועד ההשלמה (ר' עמ' 224, ש' 18-32; עמ' 225, ש' 7-8 לפרו'). תימוכין לעדות זו ניתן ללמוד גם מטיוטת הסכם המכר שנשלחה ביום 23.5.2000 על ידי מר אנקול לעו"ד קוברסקי, בגדרה הוסיף מר אנקול בכתב ידו את שמו של עו"ד בן חיים כמי שיש לשלוח אליו העתק מכל הודעה שתמוען לחברה הרוכשת. לא למותר לציין כי בהתייחס לחברה האנגלית צוין בטיוטה זו, וכן לאחר מכן בהסכם המכר עצמו, כי יש לשלוח עותק מכל הודעה לחברה האנגלית באמצעות ש. הורוביץ (ר' מוצג שה/18, ס' 10.2; כך גם צוין בפועל בהסכם המכר: ר' ת/1, ס' 10.2). זאת ועוד: במכתב מיום 16.1.2001 אשר שלח עו"ד בן חיים לעו"ד קוברסקי ציין עו"ד בן חיים כי נפגש עם עו"ד קוברסקי ועו"ד מצנר ביום 30.8.2000, דהיינו יום לפני מועד ההשלמה (ר' שה/49). לא למותר לציין כי גם מכך ניתן להסיק כי מר אנקול והחברה הרוכשת יוצגו במסגרת הסכם המכר על ידי עורך דין מטעמם, קרי: ע"י עו"ד בן חיים. עובדה זו אף היא אינה מתיישבת עם טענת התובעת כי ש. הורוביץ ייצגה את כל הצדדים להסכם המכר.
160. ודוק: ברי כי זימונו לעדות של עו"ד בן חיים ו/או הגשת תצהיר מטעמו הייתה מאירה ומבארת זהות הגוף או הגופים שיוצגו על ידו בהסכם המכר, וכן את מידת מעורבותו בהסכם המכר. בהקשר זה, מקובלת עלי טענת הנתבעות לפיה הנטל לזימונו של עו"ד בן חיים מוטל היה על התובעת, כמי שטוענת כי החברה הרוכשת ומר אנקול לא יוצגו בהסכם המכר על ידי עו"ד בן חיים וכמי שלשיטתם הם הסתמכו בהקשר זה על ש. הורוביץ. משכך – אני סבור כי הימנעותה של התובעת מלזמן את עו"ד בן חיים לעדות בתובענה זו פועלת לחובתה של התובעת.
161. כפועל יוצא מכל האמור לעיל אני קובע בזאת כי התובעת לא הוכיחה טענתה כי ש. הורוביץ ייצגה את כל הצדדים להסכם המכר, וכן אותה, (בנוסף לחברה האנגלית, מר אנקול, והחברה הרוכשת,) ועל כן הנני דוחה בזאת טענה זו במלואה.
--- סוף עמוד 46 ---
162. טענה מרכזית נוספת של התובעת מבוססת על ההנחה לפיה חובת הזהירות המוטלת על ש. הורוביץ כלפיה נובעת מכך ש-ש. הורוביץ ייצגה בפועל את התובעת בכל הקשור בהסכם המכר. בענין זה מקובלת עלי טענת הנתבעות לפיה ש. הורוביץ לא חבה חובת זהירות כלפי התובעת בכל הקשור בהסכם המכר מאחר שהתובעת לא נמנתה על הצדדים להסכם המכר, אלא מניותיה הן אלה שהיוו את "הממכר" עצמו. על מנת שלא לשוב ולדון בטענות מסוג זה שכבר נדונו לעיל אפנה בענין זה לדיון שערכתי בקשר לכך לגבי חובת הזהירות המיוחסת ע"י התובעת לסומך חייקין. עם זאת, אני מוצא לנכון להדגיש, כפי ש-ש. הורוביץ ציינה בסיכומיה, כי עדותו של מר אנקול אף היא מחזקת הקביעה לפיה ש. הורוביץ לא ייצגה את התובעת בהסכם המכר. כאשר נשאל מר אנקול בחקירתו לגבי המכתב מיום 30.5.2000 ששלח עו"ד קוברסקי למר פורטר אשר בגדרו נסקרו החסרונות מבחינת החברה האנגלית לשימוש בהשקעה בהון ובשטר הון, ומדוע לדעתו לא התייחס עו"ד קוברסקי לחסרונות הקשורים בפתרונות האפשריים מנקודת מבטה של התובעת, השיב מר אנקול: "ת. הוא יש לו את האינטרס שלו. ש. מי זה הוא? ת. הדייויס הזה. ש. כן. ת. ולי יש את האינטרס שלי" (עמ' 193, ש' 23-32 לפרו'). יוצא איפוא, כי גם מר אנקול עצמו אישר בעדותו כי האינטרס של התובעת היה למעשה האינטרס שלו ושל החברה הרוכשת בנבדל מהאינטרס של החברה האנגלית. מכאן נובע כי גם לשיטתו של מר אנקול לתובעת לא היה אינטרס עצמאי משל עצמה במסגרת הסכם המכר, וברי כי בנסיבות שהובהרו והוכחו, כשמר אנקול עצמו מציין כי לכל צד להסכם היה אינטרס משל עצמו ולא הוכח כי ש. הורוביץ נתבקשה לפעול בשם או עבור התובעת - ש. הורוביץ לא חבה חובת זהירות כלפי התובעת ביחס להסכם המכר.