עוד נקבע בפסק הדין, כי ניתן ללמוד על התחייבות בלתי חוזרת מתוך הנסיבות, ואין הכרח כי הדבר יצוין מפורשות בכתב ההרשאה: "כוונתו של השולח לייסד שליחות בלתי-הדירה יכולה שתבוא בלשון מפורשת, ואפשר שנוכל ללמוד עליה מכללא, בבחינת נסיבות העניין. המקרה הטיפוסי הוא, כידוע, בהתחייבות למכירת מקרקעין, שהמוכר נותן ייפוי-כוח בידיו של עורך-דין להבטחת זכויותיו של הקונה, וכוונתו מעיקרה היא ליתן ייפוי-כוח "להבטחת" אותן זכויות שקנה הקונה. בדוגמה זו של התחייבות למכירת מקרקעין כוונתו של המוכר יכולה שתבוא לידי ביטוי מפורש, בין בכותרת ייפוי הכוח ("ייפוי-כוח-בלתי-חוזר"), בין בתיאור ייפוי הכוח ("ייפוי-כוח זה הינו בלתי חוזר הואיל ו..."; "ייפוי-כוח זה ניתן להבטחת זכותו של פלוני..."), ובין בכל דרך מפורשת אחרת. ואולם, לקיומה של הרשאה בלתי-הדירה אין צורך באמירה מפורשת על דבר היותה בלתי-הדירה, או על כך שההרשאה באה להבטחת זכותו של אחר (או של השלוח). הכוונה כי ייפוי הכוח נועד להבטחת זכות עשויה להשתמע אף מכללא, בין ככוונה משוערת (presumed) ובין ככוונה מיוחסת (imputed). בין כך בין אחרת, בכל מקרה חייבת ההרשאה להיוולד כהרשאה שנועדה להבטחת זכותו של אחר (או של השלוח), כהרשאה שטעם קיומה הוא הבטחת זכות. ראה: פרוקצ'יה, בספרו הנ"ל, בעמ' 352ואילך ("השליחות חייבת להינתן מתוך כוונה סובייקטיבית להבטחת זכותו של אחר"); ברק, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 487" (ההדגשות אינן במקור - פ.ג.כ; ע"א 4092/90 רינה מיטלברג נ' שמואל נייגר, פ"ד מח(2)529).
52. בנסיבות המקרה דנא מצאתי, כי מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 14 (ב) לחוק השליחות: מ., בעליה של החברה (האוחז, כאמור ב- 99.99% ממניותיה) ידוע ידע, כי ככל שתגרע כשרותו, לא תוכל החברה לתפקד, וידי האסיפה הכללית שלה תהיינה כבולות. על כן החליט, בראי טובת החברה, ולאחר שנטל ייעוץ משפטי מתאים, שעליו להסמיך מי מטעמו, באמצעות ייפוי הכוח, להיות שלוחו ולבוא בנעליו כבעליה של החברה, על כל הכרוך בכך ונובע מכך. נהיר, כי בעשותו כן שם מ. לנגד עיניו את החברה, שהייתה, כאמור, מפעל חייו, ומעייניו נתונים היו להגנה עליה ולהבטחת תפקודה התקין והשוטף. מ. בחר ליתן ההרשאה האמורה לשלושת ילדיו, בהם שם מבטחו, ונתן בהם אמון, כי ישמשו כשלוחיו, ידאגו למלא מקומו ויגשימו המטרה שלשמה קיבלו ההרשאה באופן המיטבי, בנאמנות ובמסירות. הנה כי כן, היסוד הראשון הקבוע בסעיף 14(ב) מתקיים, שהרי לחברה זכות עצמאית להמשיך ולהתקיים ולתפקד באופן תקין, שוטף ויציב, הגם שבעליה איבד כשרותו. הוא הדין גם באשר ליסוד השני, שהרי ההרשאה שניתנה ע"י בעליה של החברה לשלוחיו באמצעות ייפוי הכוח נועדה להבטחת זכות הקיום של החברה והיכולת לקבל החלטות בישיבות האסיפה הכללית שלה עקב נבצרותו וגריעת כשרותו, וכך גם באשר ליסוד השלישי, שהרי לשם קיום הזכות האמורה, תנאי הכרחי הוא הותרת ייפוי הכוח בתוקף ושימוש בו למטרה שלשמה ניתן.