66. בענווה רבה אומר, כי מאמצת אני קביעה זו של בית המשפט המחוזי. משעה שההסכם, על אף שנושא הוא כותרת של הסכם ממון, לא נערך ערב נישואי הצדדים שלפניי, ולמצער אינו צופה פני נישואין בעתיד הנראה לעין, ואף כי בחלוף כארבע שנים ממועד כריתתו נישאו הם זה לזו, לא ניתן להכיר באימות שנעשה בידי הנוטריון (שבמקרה דנא מסתכם בהטבעת חותמתו) ככזה העונה על דרישותיו של חוק יחסי ממון, ולראות בו הסכם ממון כמשמעותו שם.
בפרט דברים אמורים עת התובעת עצמה אישרה בפה מלא במסגרת חקירתה הנגדית, כי במועד החתימה על ההסכם, עניין הנישואין לא עמד כלל על הפרק (עמ' 84 ש' 17-21 לפרוטוקול הדיון מיום 18.03.2019).
67. ודוק, הלכה מושרשת היא, כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי הממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון (ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1)673).
אין בכך אמנם כדי למנוע מבני זוג ידועים בציבור להסדיר את ענייניהם הרכושיים בהסכם, והסכם כזה אף ניתן לאישור ע"י בית המשפט לענייני משפחה מכוח הסמכות המסורה לו בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5)491), אולם הסכם כזה שעניינו הסדרת רכושם של ידועים בציבור מסתופף באוהלם של דיני החוזים הכלליים, ואינו בגדר הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון (פרשת כהן, בעמ' 682; פרשת זמר, בעמ' 505).
68. על שום כך מצאתי, כי ההסכם כוחו יפה לתקופת היות הצדדים ידועים בציבור, והוא יונק חיותו ותוקפו מדיני החוזים הכלליים עד למועד בו נישאו הם זה לזו, אולם ממועד הנישואין טעון הסכם אשר תכליתו היא להסדיר את ענייני הממון ביניהם אישור בידי הערכאה המוסמכת כקבוע בחוק יחסי ממון. נוכח האמור ובשים לב לפרק הזמן, שאינו מבוטל, אשר חלף מן המועד בו אומת ההסכם בידי הנוטריון ועד המועד בו נפערה תהום ביחסי הצדדים ונוצר בהם קרע עמוק (אם כי הם דרים עדיין בכפיפה אחת ועודם נשואים זה לזה), הרי שלא ניתן לקבוע, בנסיבות המקרה דנא, כי ההסכם אומת בידי הנוטריון "ערב נישואיהם" כמצוות החוק, ומשכך, אין התובעת רשאית להשליך יהבה על הוראותיו בכל הנוגע לתקופת נישואיהם, ולשיטתי, אין הן תקפות ביחס לתקופה זו.
69. כן מצאתי לדחות טענות התובעת לפיהן יש להכיר בתוקפו של ההסכם כהסכם ממון כמשמעותו בדין מכוח עקרונות ההשתק, המניעות ותום הלב.