28. מסקנה: מכיוון שההליך טרם הגיע לשלב הבירור העובדתי, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף מכוחו של כתב הוויתור, תוך דחיית טענותיה העובדתיות של המערערת.
29. עד כה עסקנו והכרענו בשאלת הדחייה על הסף. אם היינו מרחיבים את המבט, ייתכן שהיתה מתגלה תמונה מורכבת יותר. בין היתר, ניתן לתהות אם המערערת נהגה כשורה כאשר הסתמכה על שיחה בעל-פה לגבי פרויקט כה רחב; קיימת אי-בהירות לגבי התקיימותם של התנאים המתלים והסטטוס החוזי של הפרויקט באותה שעה; מעמדה של המערערת כבעלת מניות בחברת רויה שנוי במחלוקת, וגם אם נניח שעמדתה בנושא תתקבל, עדיין ייתכן כי היקף חובת הגילוי של המשיב מושפע מתפיסתו הסובייקטיבית לגבי זכויותיה בפרויקט. כלומר, אם המשיב סבר שאין למערערת חלק בפרויקט, ייתכן שיש לכך השפעה על האופן שבו בית המשפט יעריך את התנהגותו. בפיהם של הצדדים טענות נוספות. בין היתר, המשיבים מסתמכים על תניה חוזית שלפיה אין חשיבות למצגים קודמים (סעיף 9.3 להסכם בעלי המניות שצורף כמוצג 2 מטעם המערערת), ואילו המערערת הדגישה את ההתחייבות החוזית שלפיה "הצהרותיו של כל צד נכונות ומדויקות" ועל סמך זה התקשרו הצדדים בחוזה (סעיף 3.1.3 לאותו הסכם).
30. בנוסף, המשיבים טענו, כי גם אם טענתה המשפטית של המערערת תתקבל, בסופו של יום הסעד היחיד שיכול להינתן לה הוא ביטול הסכם הפשרה כולו, להבדיל מהחרגת הפרויקט בגליל-ים מכתב הוויתור. יש ממש בטענה זו, אך לא כעילה לדחייה על הסף אלא כאות אזהרה לגבי עתיד התביעה. במצב הדברים הרגיל, עילת ההטעיה מובילה לביטול החוזה (סעיף 15 לחוק החוזים). אמנם יש אפשרות תיאורטית לביטול חלקי, אך היא תלויה בכך שהחוזה ניתן "להפרדה לחלקים" (סעיף 19 לחוק החוזים; שלו וצמח, בעמ' 457-451; ייתכנו גם דרכים משפטיות נוספות שמובילות לתוצאות דומות – ראו פרידמן וכהן, בעמ' 659-655). ברם, ספק בעיניי אם האפשרות של ביטול חלקי היא אפשרות מעשית במקרה דנא, שבו מדובר בהסכם פשרה כולל וסופי (יוער כי גם לשיטתה של המערערת נעשתה "התחשבנות כוללת" (סעיף 40 לכתב התביעה, והשוו לסעיף 20 לסיכומי המערערת)). מתן היתר למערערת לתבוע זכויות בנכס משמעותי – שלא נלקח בחשבון בזמן הכריתה – עשוי לערער את יסודות ההסכמה החוזית ולהוביל לביטול ההסכם כולו. כמובן שבנוסף למשוכות העומדות בפני המערערת בשלב המקדמי של התמודדות עם כתב הוויתור, בשלב השני יהיה עליה להוכיח את עילת התביעה לגופה.