פסק-דין
השופט י' עמית:
1. המערערת והמשיב 1 (להלן: המשיב) הגיעו להסכם פשרה מקיף, שבמסגרתו נחתם גם כתב ויתור גורף על תביעות, טענות ודרישות. לאחר החתימה על ההסכם, המערערת הגישה תביעה נגד המשיב, בטענה כי היא בעלת הזכויות בנכס מסויים שלא הוזכר בהסכם הפשרה. לטענת המערערת, הנכס לא נכלל בהסכם הפשרה רק מפני שהמשיב הטעה אותה באופן בוטה, ולפיכך נטען כי כתב הוויתור אינו חוסם את עילת התביעה. בפסק דין מיום 27.8.2018, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) את תביעתה של המערערת על הסף (ת"א 39827-01-16) [פורסם בנבו]. מכאן הערעור.
רקע עובדתי ודיוני
2. הרקע להליך הוא סכסוך רכושי ממושך ורחב היקף בין שני אחים: המערערת והמשיב (אחות נוספת אינה צד להליך). המשיב הוא בעל השליטה במספר חברות, והמערערת טענה כי חלק ניכר מן המניות באותן חברות שייך לה. בין הצדדים התנהל משא ומתן להסכם פשרה במסגרת ובעקבות הליכי גישור, ובתחילת שנת 2013 הושגו הסכמות. הזכויות בנכסי המשפחה הוסדרו, ולשם כך נחתמו מספר הסכמים ("הסכם בעלי מניות", "כתב הסכמה" וכתב ויתור). המסמך החשוב ביותר לענייננו הוא "כתב ויתור וסילוק הדדי" שנחתם ביום 2.1.2013. כתב הוויתור מנוסח בצורה רחבה, ובין היתר נכתב בו:
"המבקשים מתחייבים בזאת, ביחד ולחוד, כי אין להם ולא תהיינה להם ו/או למי מהחברות המצויות בבעלותם ו/או שנשלטות על ידם, הן במישרין והן בעקיפין [...] כל דרישות ו/או תביעות ו/או טענות מכל מין וסוג שהוא כלפי יצחקי מחסנים בע"מ ו/או שפתנית בע"מ ו/או מר רון יצחקי ו/או לוגי סחר ותעשיות בע"מ ו/או לוגי בר-לחי בע"מ [...] ו/או כלפי כל אדם שפעל מטעם המשיבים... ו/או כל כלפי חברה אחרת הנשלטת על ידי המשיבים או מי מטעמם, הן במישרין והן בעקיפין [...] שעילתן כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא), לרבות, אך לא רק, בגין כל עניין הקשור להליכים המשפטיים [...] וכי ככל שיש כאלה, מוותרים המבקשים עליהן באופן סופי, מוחלט ובלתי חוזר ופוטרים מכל אחריות את המשיבים ואת מוטבי הוויתור מטעם המשיבים [...]
המבקשים מתחייבים שלא ליזום הליך כלשהו, כתובעים או כמודיעים בהודעת צד ג' ו/או בכל כשירות אחרת, לא בשם עצמם ולא בשם אחרים ו/או באמצעות אחרים, כלפי המשיבים, מוטבי הוויתור מטעם המשיבים, או מי מהם, ו/או לשתף פעולה באופן כלשהו, עם כל גורם שהוא היוזם [...] לרבות בתביעה ייצוגית ובתביעה נגזרת, שעילתו, כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא)" (הדגשות נוספו; יובהר כי המערערת נמנית על "המבקשים", והמשיב כאן נמנה על "המשיבים" – י"ע).
3. על אף כתב הוויתור, המערערת פתחה נגד המשיב שני הליכים משפטיים, שנכנה אותם "תביעת לוגי" ו"התביעה הנוכחית". תביעת לוגי הוגשה אחרי התביעה הנוכחית, אך כפי שיתבהר, מוטב לפרט אודותיה תחילה. "תביעת לוגי" הוגשה על-ידי המערערת כהמרצת פתיחה בחודש ינואר 2017, למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הליך זה, המערערת טענה כי המשיב קיפח את זכויותיה כבעלת מניות מיעוט בחברת לו-גי סחר ותעשיות בע"מ ובחברת לוגי - בר לחי בע"מ. בפסק דינו של השופט ח' כבוב, מיום 11.2.2018, נדחתה התביעה על הסף, בשל תחולתו של כתב הוויתור (ת"א 6430-01-17) [פורסם בנבו]. על פסק הדין הוגש ערעור, וביום 6.3.2019 נפסק כי "הערעור יתקבל באופן חלקי, כך שפסק הדין יבוטל חלקית במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא לבירור התובענה, אך ורק ביחס לעילות שעל פי הנטען בהמרצת הפתיחה נולדו אחרי יום 2.1.2013. לאמור, עילות שלפי הנטען נולדו לפני מועד זה נדחות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן. זכויות וטענות שני הצדדים שמורות להם ביחס לעילות שנותרו כאמור במסגרת תיק זה" (ע"א 2597/18) [פורסם בנבו]. כלומר, הקביעה כי כתב הוויתור חוסם עילות תביעה שנולדו לפני חתימתו, היא קביעה שיפוטית חלוטה.
4. התביעה הנוכחית הוגשה בתחילת שנת 2016. טענתה העיקרית של המערערת, היא כי יש לה זכויות בפרויקט נדל"ן רחב היקף, ובמהלך המשא ומתן להסכם הפשרה, המשיב הטעה אותה לגבי מצבו של הפרויקט. מדובר בפרויקט בנייה של מאות יחידות דיור בקיבוץ גליל-ים, והמערערת סבורה כי היא זכאית ל-21.5% מהזכויות בפרויקט, כשלטענתה, היקף הרווח הצפוי מהפרויקט הוא מאות מיליוני שקלים. כאן המקום לציין כי הזכויות בפרויקט מוחזקות בידי המשיבה 2 (חברת רננות), אשר מוחזקת על-ידי המשיבה 3 (חברת רויה). המשיב רשום כבעל המניות היחיד בחברת רויה, אך המערערת טוענת כי היא זכאית ל-21.5% מהמניות, שמוחזקות עבורה בנאמנות מאז שנת 2000.
5. כדי להבין את טיב המחלוקת, נעצור כאן להסבר נוסף על הפרויקט. פרויקט גליל-ים מבוסס על עסקת קומבינציה שנערכה בשנת 1995 בין קיבוץ גליל-ים כמחזיק בקרקע לבין חברת רננות כחברה יזמית (מוצג 14 למוצגי המערערת). הפרויקט, שהיה תלוי גם בשינוי ייעוד המקרקעין, לא התקדם כמצופה, והסכם נוסף בין רננות לקיבוץ נחתם בשנת 2002. בהסכם זה נקבעו שני תנאים מתלים (אחד תכנוני והשני במישור היחסים מול רמ"י; מוצג 15). השנים חלפו, הליכי התכנון לא הושלמו, ובשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף לצורך קידום הפרויקט (מוצג 16). כזכור, הסכם הפשרה בין המערערת והמשיב נחתם בתחילת 2013.
לטענתה של המערערת, הפרויקט היה "בתוקף" בזמן שהצדדים הגיעו להסדר הפשרה, ו"ראיית הזהב" שהוצגה לשם כך, היא מכתב מקיבוץ גליל-ים לרננות מיום 13.5.2012, לפיו רננות תשלם לקיבוץ מקדמה בסך מיליון דולר, והצדדים יידברו "באופן מיידי" כדי להתאים את ההסכם להתפתחויות העובדתיות (מוצג 17; להלן גם: "מכתב הקיבוץ"; ואציין כי המערערת נחשפה למכתב רק לאחר הגשת התביעה). למרות זאת, כאשר המערערת ביקשה מהמשיב מידע על הפרויקט, הוא השיב לה, לטענתה, שהפרויקט בוטל, תוקף ההסכם עם הקיבוץ פג, והקיבוץ הוציא את הפרויקט למכרז (סעיף 36 לכתב התביעה). בכתב ההגנה נטען, כי המשיב הבהיר למערערת שאין לה זכויות בפרויקט, ומעבר לנדרש סיפר לה על מצב הפרויקט, כאשר "אותה עת, התנאים המתלים שנקבעו בהסכמים עם הקיבוץ לא התקיימו, והמועד האחרון להתקיימותם חלף זה מכבר", כך שהמידע שנמסר למערערת היה "מידע מלא ונכון" (סעיפים 89-87 לכתב ההגנה). אין מחלוקת כי שיחה מעין זו התנהלה בחודש אוקטובר 2012: חודשים ספורים לאחר מכתב רננות לקיבוץ וכחודשיים לפני חתימת הסכם הפשרה וכתב הוויתור.
פסק הדין מושא הערעור
6. המערערת טענה בתביעתה, כי למרות שיש לה חלק נכבד בפרויקט, היא לא עמדה על זכויותיה לגביו במסגרת הסדר הפשרה, וזאת רק משום שהמשיב הטעה אותה ואמר לה במפורש שהפרויקט נכשל. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף, וכאמור, בית המשפט קיבל את עמדתו.
בפסק הדין נקבע כי תביעתה של המערערת נדחית על הסף בשל השתק פלוגתא, נוכח הקביעה בפסק הדין בעניין לוגי, כי "מטרת כתב הוויתור היתה להביא לסיומם של כלל ההליכים המשפטיים בין הצדדים". צויין כי אמנם הטענה להטעיה בקשר לפרויקט גליל-ים לא נטענה בעניין לוגי, אך המרצת הפתיחה שם הוגשה לאחר הגשת התביעה הנוכחית, והמערערת יכולה היתה להעלות שם את אותה טענה, ולא עשתה זאת. כמו בתביעת לוגי, בית המשפט קמא פסק כי דין התביעה הנוכחית להידחות על הסף גם מחמת כתב הוויתור. נקבע כי כתב הוויתור נועד לסיים את כל הסכסוכים בין הצדדים, גם בנושאים שלא היו ידועים בזמן הכריתה, ולכן הוויתור חל גם על פרויקט גליל-ים: "כתב הוויתור, אשר נוסח באופן רחב וברור במטרה להקיף את כל עילות התביעה בין התובעת לנתבע בקשר לעסקים המשפחתיים, חל גם על התביעה דנן. בהתאם, מנועה התובעת מלהמשיך ולנהלה" (פסקאות 35-34 לפסק הדין). אף שהתביעה נדחתה על הסף, טענת ההטעיה נבחנה גם לגופה. בית המשפט קיבל את טענתו של המשיב, וקבע כי באותו זמן לא היה הסכם מחייב לגבי הפרויקט אלא רק משא ומתן בין רננות לבין הקיבוץ, וכן צויין כי ממילא לא עלה בידי המערערת להוכיח שהיא בעלת מניות בחברת רויה (עמ' 23-21 לפסק הדין).
טענות הצדדים
7. הערעור שלפנינו נסב אפוא על השאלה אם ראוי היה לדחות את התביעה על הסף. טענתה העיקרית של המערערת היא כי "מכתב הקיבוץ" מהווה הוכחה ניצחת לקיומן של הטעיה ותרמית, ובנסיבות אלה אין להעניק לכתב הוויתור תוקף שיוצר חסימה הרמטית של הגישה לערכאות. בפיה של המערערת מספר טענות נוספות: ראשית, פסק הדין בתביעת לוגי אינו מקים השתק פלוגתא לעניין התביעה הנוכחית. שנית, כתב ויתור אינו יכול לחול על טענה להטעיה בשלב המשא ומתן לחתימה על כתב הוויתור. בנוסף, נטען כי בניגוד לסדרי הדין ותוך סטיה מהחלטות קודמות בהליך, בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים במסגרת הליך של סילוק על הסף, ללא דיון עובדתי וללא שניתנה למערערת הזדמנות לפרוש את ראיותיה, מה גם שהממצאים שגויים לגופם.
8. המשיב טען כי במסגרת הסכם הפשרה הוא העביר למערערת עשרות מליוני שקלים לפנים משורת הדין, רק כדי להבטיח את סיום המחלוקות, ואילו המערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שהגישה את התביעה, בניגוד להתחייבותה בכתב הוויתור. לטענת המשיב, "שאלת תוקפו ותחולתו של כתב הוויתור כבר הוכרעה" בתביעת לוגי, ואף אם הטענה לא עלתה בהליך הקודם, המערערת היתה צריכה להעלות אותה שם ולפיכך היא מושתקת כיום וחל השתק פלוגתא בנושא. המשיב הדגיש כי ניהול התדיינות משפטית ביחס לכל טענה של המערערת יסכל את תכליתו של כתב הוויתור, אשר מעוצב ומנוסח באופן שנועד למנוע הליכים נוספים מכל סוג שהוא. לגופו של עניין נטען כי המערערת ניהלה משא ומתן ממושך כשהיא מלווה על-ידי אנשי מקצוע, ומבחינה עובדתית המשיב לא הטעה אותה. טענה נוספת היא כי לכל היותר, המערערת רשאית לבקש ביטול כולל של הסדר הפשרה מחמת הטעיה, ואין אפשרות להחריג מן ההסכם עילת תביעה ספציפית.
השתק פלוגתא
9. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי "חל השתק פלוגתא ביחס לטענות הנוגעות לתוקפו ולתחולתו של כתב הוויתור, לרבות בנוגע לטענת ההטעיה". בפסק הדין נאמר:
"משנקבע בפסק הדין בעניין לוגי כי תחולתו של כתב הוויתור היא רחבה וגורפת וכי הוא כולל למעשה את כל עילות התביעה שבין התובעת לנתבע, וכן כי הוא תקף, טענה כי כתב הוויתור אינו חל על התביעה דנן עומדת בניגוד לקביעה זו. [...] גם בעניין לוגי העלתה התובעת טענות בקשר להסתרת פרטים, מצג מטעה, הטעיה, מרמה ותרמית מצדו של התובע, אגב החתימה על הסדר הפשרה וכתב הוויתור. [...] הפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם נוגעת לתוקפו ותחולתו של כתב הוויתור, במסגרת היחסים בין התובעת לנתבע. והנה, גם בהליך דנן, טוענת התובעת לאי תוקפו ותחולתו של כתב הוויתור על עילות תביעה נגד הנתבע, וכן לאי תחולה הנובעת מההטעיה בנוגע לפרויקט גליל ים. מדובר באותה פלוגתא" (פסקה 40; ההדגשה במקור).
מסקנה זו מעוררת קושי. התביעה הנוכחית נבדלת מתביעת לוגי בסוג הטענות המשפטיות ובחלק משמעותי מן המסכת העובדתית הרלוונטית. במישור העובדתי: בתביעת לוגי, המערערת העלתה טענה בדבר קיפוח זכויותיה כבעלת מניות מיעוט בשתי חברות שהמשיב הוא בעל השליטה בהן. לעומת זאת, החברות רויה ורננות, שבאמצעותן מבוצע פרויקט גליל-ים, לא הוזכרו בפסק הדין בעניין לוגי, אלא רק בתביעה הנוכחית. במישור המשפטי: כדי להתגבר על כתב הוויתור, המערערת טענה בעניין לוגי טענות שונות. בין היתר, נטען כי יש לפרש את כתב הוויתור כך שלא יחול על עילות תביעה שהיו ידועות למשיב במועד החתימה, ובית המשפט דחה את הטענה (בפסקה 19 לפסק הדין). בשונה מכך, בענייננו הטענה המרכזית היא להטעיה ותרמית, ולא טענה לטעות. לשלמות התמונה אציין כי אמנם המערערת הזכירה טענת תרמית בעניין לוגי, אך הטענה היתה כי "ככל שממצאי רו"ח החוקר יעלו כי התקיימו מעשי תרמית, ברי כי מעשים אלה לא יחסו תחת 'ההגנה' של כתב הוויתור" (סעיף 42 לסיכומים מיום 16.10.2017)). אינני מוצא קרבה מספקת בין טענה זו לטענת ההטעיה האקטיבית שנטענה בענייננו. למעשה, טענתה הנוכחית של המערערת, כי המשיב הטעה אותה לגבי הפרויקט בגליל-ים, לא נדונה בעניין לוגי ולא הוכרעה בפסק הדין שם.
10. בית המשפט קמא היה עֵר להבדלים בין שתי התביעות, וביסס את הכרעתו על הכלל שלפיו "מעשה בית דין" עשוי ליצור השתק גם לגבי טענה פוטנציאלית שלא נטענה, אם בעל דין היה יכול להעלות אותה בהליך קודם, שהסתיים בהכרעה. בית המשפט קמא זקף זאת לחובתה של המערערת וקבע כי היא מושתקת משום ש"הייתה יכולה לטעון את טענת ההטעיה בקשר לפרויקט גליל ים גם בהליך בעניין לוגי" (פסקה 40). גם מסקנה זו מוקשית בעיניי. עסקינן במצב ייחודי, שבו התביעה הנוכחית הוגשה לפני תביעת לוגי, אך תביעת לוגי נדונה ונדחתה לפני התביעה הנוכחית. בנסיבות אלה, אני מתקשה לזקוף לחובת המערערת את העובדה שבמהלך הדיון בתביעת לוגי, השניה בזמן, היא לא העלתה את מלוא הטענות שעמדו לה בתביעה הקודמת. למצער, זהו אינו המצב השכיח של מעשה בית דין, שבו לאחר הכרעה בתביעה הראשונה מוגשת תביעה נוספת, ובה טענות שהיו ראויות להיטען בתביעה הראשונה. בנוסף, בהינתן שבשתי התביעות המערערת לא ביקשה סעד של ביטול כתב הוויתור (ועל כך להלן בפסקה 29), אינני רואה מדוע היה עליה להעלות את הטענות להטעיה בעניין פרויקט גליל-ים גם במסגרת תביעת לוגי, וכיצד הדבר היה מועיל להכרעה שם.
עילות התביעה בשני המקרים הן שונות. טענת הסף של המשיב בשני המקרים היא דומה, בכך שביקש להדוף את שתי התביעות באמצעות כתב הוויתור, אך תשובתה של המערערת לטענת הסף היא שונה בכל אחת מן התביעות. בעניין לוגי המערערת העלתה טענות שונות לצמצום היקפו של כתב הוויתור כך שלא יחסום את דרכה לתביעת קיפוח כבעלת מניות בחברת לוגי. בענייננו, הטענה היא להטעיה אקטיבית של המשיב, שהציג בפני המערערת מצג שווא בעניין הפרויקט בגליל-ים. אינני משוכנע כי טענה זו היתה יכולה להיות רלוונטית במסגרת ההליך בעניין לוגי, וגם אם יש לה רלוונטיות, אינני סבור כי המערערת היתה אמורה להעלות אותה באותה הזדמנות.