אציין כי בפסק הדין בעניין לוגי נאמר (בפסקה 15) כי כתב הוויתור "מציב בפני התובעת רף של קושי לא מבוטל לשכנע את בית המשפט שחרף נוסחו הרחב, הכולל כמעט כל תסריט אפשרי, יש עדיין מקום לדון בטענות התובעת בדבר הסתרת מידע מהותי שהועלם ממנה בעת שחתמה על כתב הוויתור". קביעה זו בדין יסודה. ועדיין, אין בה כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענת ההטעיה בתביעה הנוכחית. העובדה שטענות מסויימות של המערערת נגד תוקפו והיקפו של כתב הוויתור נדחו, אינה מקנה לו חסינות נצחית מפני טענות נוספות בהקשרים עובדתיים אחרים. לגבי טענת ההטעיה לגופה לא נוצר אפוא מעשה בית דין, אך לא מותר לציין כי קביעות עובדתיות שנקבעו בעניין לוגי (כגון הקביעה שהמערערת הבינה את כתב הוויתור וחתמה עליו לאחר היוועצות באנשי מקצוע), אכן עשויות להקשות על המערערת בהליך הנוכחי.
11. מסקנה: פסק הדין בעניין לוגי אינו מקים השתק פלוגתא שמצדיק לדחות את התביעה על הסף. טענת ההטעיה שנטענה בתביעה הנוכחית לא הוכרעה בהליך קודם, והמערערת לא נדרשה להעלות אותה שם.
ביטול כתב ויתור מחמת פגם בכריתה
12. אין ספק שבדרכה של המערערת ניצב מכשול משמעותי: היא התחייבה לא ליזום כלפי המשיבים הליך שעילתו נולדה או התגבשה טרם מועד כתב הוויתור, בין שעילת התביעה היתה ידועה ובין שלא. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, מדובר בכתב ויתור רחב ביותר, אך חשוב להקפיד על ההבחנה בין שלבי הדיון השונים: (א) סילוק על הסף מכוח כתב הוויתור; (ב) בירור עובדתי ומשפטי לגבי תחולתו של כתב הוויתור על טענת ההטעיה מושא דיוננו; (ג) בירור עילת התביעה המהותית לגופה.
מבחינת תוקפו המשפטי של כתב הוויתור, יש לזכור כי הוא שואב את כוחו הנורמטיבי מהסכמת הצדדים, דהיינו מכוח דיני חוזים. נקודת המוצא היא אפוא כי כתב הוויתור הוא ככל חוזה אחר, אשר ניתן להעלות כלפיו טענות חוזיות, לרבות טענה לפגם בכריתה (לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; להלן: חוק החוזים). בהמשך נידרש למאפייניו של כתב הוויתור הקונקרטי שעומד לדיון כיום, ובשלב זה הדברים אמורים לגבי כתבי ויתור באופן כללי.
13. האפשרות לתקוף כתב ויתור במסגרת הליך משפטי, או לבקש את ביטולו על יסוד טענה של פגם בכריתה, מעוררת קושי אינטואיטיבי. בבסיסו של כתב ויתור עומדת השאיפה למנוע התדיינויות משפטיות, על כל הכרוך בכך, והתדיינות נוספת לגבי תוקפו של כתב הוויתור או היקפו מסכלת את מטרתו של כתב הוויתור. דהיינו, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה חוזית, ורצונם המשותף הוא למנוע הליכים משפטיים עתידיים, יש קושי בכך שאחד מהם יחזור ו"יגרור" את חברו לבית המשפט. לכאורה אין לדבר סוף, ותוצאה זו פוגעת בסופיות הפשרה, בוודאות המשפטית וכמובן גם באינטרסים של הנתבע (ראו והשוו: ע"א 10674/07 חומסקי נ' קרן גמלאות של חברי דן בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה יט (2.8.2010); רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003); ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 720 (1989)).
למרות זאת, אין מנוס מן המסקנה שלפיה כתב ויתור אינו סוף פסוק ומעמדו אינו דומה ל"צו חוסם" שמונע מלכתחילה את הגשת התביעה. אילו כתב הוויתור עצמו היה חסין מתביעות, היינו מגיעים למצב שבו לא ניתן לברר אם הוויתור על זכות התביעה נעשה כדין ומרצון. חשש זה, מפני שלילת זכות הגישה לערכאות לגבי העילה המהותית, גובר על יתר השיקולים והחששות מפני הליך משפטי מיותר והטרדת הנתבע. בנוסף, כלל שמקנה חסינות מוחלטת לכתב ויתור, מעורר חשש מפני פגיעה בלתי הפיכה בזכות הגישה לערכאות. כלל כזה, אם היה מתקבל, היה חל באופן גורף, בין אם הפגיעה בזכות הגישה לערכאות היא מוצדקת ובין אם לאו, מבלי שניתן יהיה לברר את הסוגיה. לעומת זאת, האפשרות להעלות טענות נגד תוקפו והיקפו של כתב ויתור, אמנם פוגעת בנתבע, אך פגיעה זו ניתנת לתיקון, למשל באמצעות חיוב התובע בהוצאות משפט.
לסיכום, שני טעמים תומכים באפשרות להעלות טענות נגד תוקפו של כתב הוויתור: עוצמת האינטרסים המתנגשים, וההיתכנות של ריפוי הפגיעה.
14. מסקנה: כתב ויתור, כשלעצמו, אינו חסין מפני טענות משפטיות-חוזיות נגד תוקפו המשפטי. ככל חוזה, כתב ויתור נתון לפרשנות, ניתן להעלות כלפיו עילות חוזיות שונות, ובין היתר חוסר תום-לב, טעות והטעיה, וכן עושק וכפיה. למעשה, מסקנה זו היא כמעט מובנת מאליה, והדיון התעורר בעיקר בשל הנוסח הרחב של כתב הוויתור במקרה דנא (בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות רבות לדיון בטענות חוזיות נגד כתבי ויתור: טענה להטעיה נדונה, לצד עילות נוספות, בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533 (1986) (להלן: עניין רבינוביץ) ובע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ [פורסם בנבו] (15.2.2011); טענת עושק נדונה בע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי [פורסם בנבו] (19.11.2007); כפיה נדונה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994), ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 238-234 (2001) וע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 791-787 (2003); וכן ראו ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר [פורסם בנבו] (14.8.2008); ע"א 4644/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617, 624-622 (1995)).
15. ודוק: לאחר שנחתם כתב ויתור, התדיינות משפטית נוספת אכן חותרת תחת תכליתו של כתב הוויתור, אך אין בכך כדי לרוקן אותו מתוכן. לאחר שנחתם כתב ויתור, הוא ניצב כמשוכה משמעותית בדרכו של התובע, אשר נדרש להוכיח קודם כל את טענתו החוזית. ניתן להמחיש זאת באמצעות המקרה הנוכחי: עוד קודם שתגיע המערערת לטעון לעניין זכויותיה במניות חברת רויה, עליה להוכיח כי היא הוטעתה באופן שיוצר פרצה בחומת המגן שהמשיב הקים לעצמו באמצעות כתב הוויתור.
16. הערה: עד כה התייחסנו לכתב ויתור כאל חוזה לכל דבר, וחשוב לציין כי סוגים מסויימים של כתבי ויתור עשויים לעורר קושי נורמטיבי. כתב ויתור מקשה על הגישה לערכאות. מנקודת המבט של הנתבע הפוטנציאלי, זוהי תכליתו וחשיבותו של כתב הוויתור, ואין להקל ראש, אך בד בבד, חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מגבירה את הצורך לנקוט כלפי כתב הוויתור משנה זהירות, ולעתים אף חשדנות של ממש (ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855, 874-873 (2006)). לפיכך, הדין עשוי להגביל את כוחו של הוויתור ההסכמי על זכויות וסעדים, בפרט כאשר מדובר בכתב ויתור על זכויות עתידיות, שטרם התגבשו (ראו בהרחבה: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך א 659 (2019); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים – כרך ג 559-550 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003)). אינני רואה מקום להרחיב בסוגיה זו משום שבמקרה הנוכחי, אין כל פגם בחתימה על כתב ויתור במסגרת הסכם פשרה שנערך בין שני אחים, כדי לשים קץ לסכסוכים המשפטיים ביניהם.
כתב הוויתור מושא דיוננו
17. כאן אנו מתקרבים לנסיבות המקרה שבפנינו, שבו כתב הוויתור מנוסח באופן רחב ביותר. ההיבט החשוב ביותר לענייננו הוא הצהרתה של המערערת כי היא מוותרת גם על עילות תביעה שאינן ידועות לה.
האם יש תוקף לתניה מעין זו? לכאורה ניתן לטעון, כטענת המערער בעניין רבינוביץ, כי "אם אחד הצדדים לא ידע, בעת חתימת החוזה, על זכות מסוימת, הרי בעת שוויתר על זכויותיו, לא נוצר מפגש רצונות לגבי זכות זו, כך שהחוזה אינו כולל ויתור על זכות זו" (בעמ' 539). למרות זאת, אני נוטה לדעה כי ייתכנו מצבים שבהם יינתן תוקף להצהרה של צד לחוזה כי הוא מוותר מראש גם על טעות שאינה ידועה. צדדים לחוזה יכולים להסדיר ביניהם מערכת יחסים שבה אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות לבחון את מצב הדברים לאשורו וליטול את הסיכון לכך שהוא שגה בהבנה המציאות (פרידמן וכהן, בעמ' 660). למעשה, תרחיש דומה לזה מתבטא בכל עסקת מכר AS-IS.
בהתאם לכך, אילו טענתה של המערערת היתה מתמצה בכך שהיא לא הבינה את מצבו של פרויקט גליל-ים במועד כריתת החוזה – אזי כתב הוויתור היה עומד בתוקפו. טענתה של המערערת, כי כתב הוויתור חל רק על טעות משותפת, כלומר על עילות תביעה שלא היו ידועות לשני הצדדים, כבר נדחתה בעניין לוגי (בפסקה 19). מכאן שאלמלא הטענה להטעיה אקטיבית, היינו קובעים כי דרכה של המערערת חסומה ואין בידה לצלוח את המשוכה של כתב הוויתור.
18. אלא שבענייננו המערערת העלתה טענה להטעיה, ואף לא הטעיה במחדל אלא במעשה מכוון. אני מתקשה לקבוע כי התחייבותה של המערערת להימנע מתביעה בגין עילה שאינה ידועה, חוסמת את האפשרות להעלות טענה להטעיה אקטיבית בשלב המשא ומתן לכריתת כתב הוויתור. הבחנה זו נובעת גם מן האופן שבו מנוסח כתב הוויתור: "המבקשים מתחייבים שלא ליזום הליך כלשהו [...] כלפי המשיבים [...] שעילתו, כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא)". אמנם הניסוח הוא מרחיב, אך קשה למצוא בו ויתור של המערערת על טענה להטעיה. מכתב הוויתור משתמע כי המערערת נטלה על עצמה את הסיכון שחסר לה מידע על עילת תביעה אפשרית, אך היא לא נטלה על עצמה את הסיכון שהיא מתבססת על מידע מוטעה שהמשיב מסר לה. במימד הנורמטיבי, ההבחנה בין טעות להטעיה היא משמעותית, במיוחד במקרים של הטעיה מכוונת, שמבטאת פסול מוסרי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים, 375 (מהדורה רביעית; 2019) (להלן: שלו וצמח)).
19. הניסוח של כתב הוויתור עשוי לעורר שאלות נוספות: האם הוא שולל טענה להטעיה במחדל (אי-גילוי), ומה בדבר הטעיה במעשה אך בתום-לב? שאלות אלה אינן מתעוררות בענייננו, למצער בשלב הנוכחי, שבו טענת המערערת היא להטעיה אקטיבית בכוונה תחילה (לעניין מצב דעתו של המטעה ראו שלו וצמח, בעמ' 397). אך ככלל, ככל שההטעיה קרובה יותר לתרמית, כך נקודת המוצא הפרשנית מושפעת משיקולים של יושר והגינות, בשאיפה למנוע מצב שבו חוטא יצא נשכר. ברוח זו ציינתי בעבר, בהקשר שונה, כי –
"תניית הפטור בהסדר החוב שבפנינו היא גורפת, אינה מבחינה בין טענות ועובדות ידועות לכאלו שאינן ידועות, ואינה מבחינה בין עילות של הפרת חובת זהירות או הפרת חובת אמונים בתום לב, לבין עילה של תרמית. כעניין של מדיניות משפטית, קשה להלום כי בית המשפט יפרש את התנייה ככוללת גם מעשי תרמית לא ידועים, שלא בא זכרם בתניית הפטור ובהסדר החוב, להבדיל ממעשי רשלנות או הפרת אמונים בתום לב. במצב הדברים הרגיל, אין אדם מוותר על מה שלא ידוע לו, ועל כן קשה להסיק ויתור לגבי תרמית שלבעלי המניות לא הייתה ידיעה קודמת לגביהם, ומבלי שהמילה תרמית נזכרה במפורש בתניית הוויתור" (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, [פורסם בנבו] בפסקה 26 (26.4.2015), ההדגשות במקור; ראו גם פרידמן וכהן, 659-658 וההפניות שם).
ובדומה: "תניית פטור, רחבה ככל שתהא, אינה יכולה לכלול מעשי תרמית והטעייה שלא היו ידועים בעת אישור הסדר החוב המתוקן" (רע"א 5938/16 אי.די.בי. חברה לפתוח בע"מ נ' אלוני, [פורסם בנבו] בפסקה 21 (16.11.2017)). להסרת ספק, אינני משווה בין הסדר חוב לבין כתב ויתור במסגרת פשרה, אך בהיבט זה יש ביניהם מכנה משותף.
20. הדיון בטענת ההטעיה עשוי להיות מושפע מנתונים עובדתיים נוספים, ובהם חשיבות הנושא שלגביו נעשתה הטעיה, חומרת ההתנהגות של הצד המטעה, וטיב מערכת היחסים בין הצדדים. כך, לדוגמה, ניתן להעלות על הדעת את האפשרות שגם הטעיה מכוונת לא תוביל לביטול של תניית ויתור, אם היא נסבה על פרט שולי בחוזה, וזאת בשונה מהטעיה מכוונת לגבי פרט מהותי שמכונן את העסקה. ונזכיר כי תנאי לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, הוא קשר סיבתי בין הטעות (שנגרמה מהטעיה) לבין כריתת החוזה ("מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו"). כדוגמה להבחנה זו ניתן להביא את המקרה שנדון בע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397 (1988) (להלן: עניין אהרן). באותו מקרה נדון תוקפו של חוזה למכר משאית, שבו נכתב כי "הקונה בדק את הרכב ואת כל המכללים שבו לשביעות רצונו". בדיעבד התברר לקונה כי המוכר ערך שינוי במבנה המשאית, ובעקבות השינוי נאסר עליה לנוע בכביש. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המוכר, וקבע כי על אף האמור בחוזה, עדיין אין להסיק שהקונה ויתר מראש על עילת התביעה, "שהרי הקונה ביקש לקנות משאית שתעזור לו לבנות את עתידו אך קיבל משאית שמבחינתו שלו לא הייתה אלא כלי שאין חפץ בו" (שם, בעמ' 404; וכן רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 526-525 (1999)). בהיקש לענייננו, ייתכן שיש חשיבות לשאלה אם הפרויקט תופס מקום מרכזי במערך הנכסים המשפחתיים, או שמדובר בפרויקט נדל"ן אחד מני רבים.
בעניין אהרן הוזכר גם השיקול בדבר טיב היחסים בין הצדדים בזמן ההטעיה (בעמ' 405-404). ובהיקש לענייננו, ככל שבמועד ההטעיה שררו בין האחים יחסים של אמון וקרבה, הרי שנוכח פערי המידע לטובת המשיב, ההסתמכות של המערערת על דבריו היא לגיטימית יותר. לעומת זאת, ככל שהיחסים היו עכורים והושפעו מן הסכסוכים המתמשכים, ייתכן שהיה על המערערת לבדוק בעצמה את מצב הדברים, בפרט אם מדובר בפרויקט בעל משמעות כלכלית עצומה.
21. [במאמר מוסגר: ככלל, הנטייה לצמצם את היקפה של תניית פטור יכולה להתבסס גם על כלל הפרשנות נגד המנסח (פרידמן וכהן, עמ' 657). בענייננו, יישומו של כלל זה כרוך בשאלה מעניינת. מסתבר כי מי שניסח את כתב הוויתור הוא המשיב, ואולם, בהסכם בעלי המניות, שנחתם לצד כתב הוויתור, נכללה תניה שלפיה "בכל מקרה בו תעלה שאלה פרשנית בקשר עם הוראות הסכם זה, בכל הליך משפטי (לרבות בוררות), תנאי והוראות הסכם זה יפורשו כתנאים והוראות שנערכו על-ידי הצדדים במשותף, ולא יהיה תוקף לחזקה כלשהיא לפיה לאחד מהצדדים להסכם זה היתה עדיפות בעיצוב תנאיו" (סעיף 9.8 למוצג 2 מטעם המערערת). תניה חוזית זו מעוררת את השאלה אם הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח, המעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, הוא כלל מרשה (דיספוזיטיבי) או כופה (קוגנטי). אינני רואה צורך להכריע כאן בשאלה העקרונית, משום שהיא אינה משפיעה על התוצאה בהליך הנוכחי, אך אני נוטה לדעה שמדובר בהוראת חוק קוגנטית, שהסכמת הצדדים אינה מאפשרת לסטות ממנה (השוו לפסקה 11 לפסק הדין בעניין לוגי). נסיונו של מנסח החוזה לחלץ עצמו מן החזקה הפרשנית נגדו, באמצעות תניה חוזית שתבטל את הכלל הפרשני, משול לנסיונו של הברון מינכהאוזן לחלץ עצמו מבוץ טובעני על-ידי משיכה בשערות ראשו (וכן ראו שלו וצמח, בעמ' 526; למחקר אמפירי בנושא תניות פרשנות בחוזים מסחריים ראו Uri Benoliel "The Interpretation of Commercial Contracts: An Empirical Study" 69 ALABAMA LAW REVIEW 469 (2017))].