3. על אף כתב הוויתור, המערערת פתחה נגד המשיב שני הליכים משפטיים, שנכנה אותם "תביעת לוגי" ו"התביעה הנוכחית". תביעת לוגי הוגשה אחרי התביעה הנוכחית, אך כפי שיתבהר, מוטב לפרט אודותיה תחילה. "תביעת לוגי" הוגשה על-ידי המערערת כהמרצת פתיחה בחודש ינואר 2017, למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הליך זה, המערערת טענה כי המשיב קיפח את זכויותיה כבעלת מניות מיעוט בחברת לו-גי סחר ותעשיות בע"מ ובחברת לוגי - בר לחי בע"מ. בפסק דינו של השופט ח' כבוב, מיום 11.2.2018, נדחתה התביעה על הסף, בשל תחולתו של כתב הוויתור (ת"א 6430-01-17) [פורסם בנבו]. על פסק הדין הוגש ערעור, וביום 6.3.2019 נפסק כי "הערעור יתקבל באופן חלקי, כך שפסק הדין יבוטל חלקית במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא לבירור התובענה, אך ורק ביחס לעילות שעל פי הנטען בהמרצת הפתיחה נולדו אחרי יום 2.1.2013. לאמור, עילות שלפי הנטען נולדו לפני מועד זה נדחות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן. זכויות וטענות שני הצדדים שמורות להם ביחס לעילות שנותרו כאמור במסגרת תיק זה" (ע"א 2597/18) [פורסם בנבו]. כלומר, הקביעה כי כתב הוויתור חוסם עילות תביעה שנולדו לפני חתימתו, היא קביעה שיפוטית חלוטה.
4. התביעה הנוכחית הוגשה בתחילת שנת 2016. טענתה העיקרית של המערערת, היא כי יש לה זכויות בפרויקט נדל"ן רחב היקף, ובמהלך המשא ומתן להסכם הפשרה, המשיב הטעה אותה לגבי מצבו של הפרויקט. מדובר בפרויקט בנייה של מאות יחידות דיור בקיבוץ גליל-ים, והמערערת סבורה כי היא זכאית ל-21.5% מהזכויות בפרויקט, כשלטענתה, היקף הרווח הצפוי מהפרויקט הוא מאות מיליוני שקלים. כאן המקום לציין כי הזכויות בפרויקט מוחזקות בידי המשיבה 2 (חברת רננות), אשר מוחזקת על-ידי המשיבה 3 (חברת רויה). המשיב רשום כבעל המניות היחיד בחברת רויה, אך המערערת טוענת כי היא זכאית ל-21.5% מהמניות, שמוחזקות עבורה בנאמנות מאז שנת 2000.
5. כדי להבין את טיב המחלוקת, נעצור כאן להסבר נוסף על הפרויקט. פרויקט גליל-ים מבוסס על עסקת קומבינציה שנערכה בשנת 1995 בין קיבוץ גליל-ים כמחזיק בקרקע לבין חברת רננות כחברה יזמית (מוצג 14 למוצגי המערערת). הפרויקט, שהיה תלוי גם בשינוי ייעוד המקרקעין, לא התקדם כמצופה, והסכם נוסף בין רננות לקיבוץ נחתם בשנת 2002. בהסכם זה נקבעו שני תנאים מתלים (אחד תכנוני והשני במישור היחסים מול רמ"י; מוצג 15). השנים חלפו, הליכי התכנון לא הושלמו, ובשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף לצורך קידום הפרויקט (מוצג 16). כזכור, הסכם הפשרה בין המערערת והמשיב נחתם בתחילת 2013.