לטענתה של המערערת, הפרויקט היה "בתוקף" בזמן שהצדדים הגיעו להסדר הפשרה, ו"ראיית הזהב" שהוצגה לשם כך, היא מכתב מקיבוץ גליל-ים לרננות מיום 13.5.2012, לפיו רננות תשלם לקיבוץ מקדמה בסך מיליון דולר, והצדדים יידברו "באופן מיידי" כדי להתאים את ההסכם להתפתחויות העובדתיות (מוצג 17; להלן גם: "מכתב הקיבוץ"; ואציין כי המערערת נחשפה למכתב רק לאחר הגשת התביעה). למרות זאת, כאשר המערערת ביקשה מהמשיב מידע על הפרויקט, הוא השיב לה, לטענתה, שהפרויקט בוטל, תוקף ההסכם עם הקיבוץ פג, והקיבוץ הוציא את הפרויקט למכרז (סעיף 36 לכתב התביעה). בכתב ההגנה נטען, כי המשיב הבהיר למערערת שאין לה זכויות בפרויקט, ומעבר לנדרש סיפר לה על מצב הפרויקט, כאשר "אותה עת, התנאים המתלים שנקבעו בהסכמים עם הקיבוץ לא התקיימו, והמועד האחרון להתקיימותם חלף זה מכבר", כך שהמידע שנמסר למערערת היה "מידע מלא ונכון" (סעיפים 89-87 לכתב ההגנה). אין מחלוקת כי שיחה מעין זו התנהלה בחודש אוקטובר 2012: חודשים ספורים לאחר מכתב רננות לקיבוץ וכחודשיים לפני חתימת הסכם הפשרה וכתב הוויתור.
פסק הדין מושא הערעור
6. המערערת טענה בתביעתה, כי למרות שיש לה חלק נכבד בפרויקט, היא לא עמדה על זכויותיה לגביו במסגרת הסדר הפשרה, וזאת רק משום שהמשיב הטעה אותה ואמר לה במפורש שהפרויקט נכשל. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף, וכאמור, בית המשפט קיבל את עמדתו.
בפסק הדין נקבע כי תביעתה של המערערת נדחית על הסף בשל השתק פלוגתא, נוכח הקביעה בפסק הדין בעניין לוגי, כי "מטרת כתב הוויתור היתה להביא לסיומם של כלל ההליכים המשפטיים בין הצדדים". צויין כי אמנם הטענה להטעיה בקשר לפרויקט גליל-ים לא נטענה בעניין לוגי, אך המרצת הפתיחה שם הוגשה לאחר הגשת התביעה הנוכחית, והמערערת יכולה היתה להעלות שם את אותה טענה, ולא עשתה זאת. כמו בתביעת לוגי, בית המשפט קמא פסק כי דין התביעה הנוכחית להידחות על הסף גם מחמת כתב הוויתור. נקבע כי כתב הוויתור נועד לסיים את כל הסכסוכים בין הצדדים, גם בנושאים שלא היו ידועים בזמן הכריתה, ולכן הוויתור חל גם על פרויקט גליל-ים: "כתב הוויתור, אשר נוסח באופן רחב וברור במטרה להקיף את כל עילות התביעה בין התובעת לנתבע בקשר לעסקים המשפחתיים, חל גם על התביעה דנן. בהתאם, מנועה התובעת מלהמשיך ולנהלה" (פסקאות 35-34 לפסק הדין). אף שהתביעה נדחתה על הסף, טענת ההטעיה נבחנה גם לגופה. בית המשפט קיבל את טענתו של המשיב, וקבע כי באותו זמן לא היה הסכם מחייב לגבי הפרויקט אלא רק משא ומתן בין רננות לבין הקיבוץ, וכן צויין כי ממילא לא עלה בידי המערערת להוכיח שהיא בעלת מניות בחברת רויה (עמ' 23-21 לפסק הדין).