למשקיע בפרויקט קרקע במקסיקו ניתנה ערובה אישית מבעלי המניות לכך שהקרקע בבעלות החברה המוכרת. בעקבות הליכים משפטיים במקסיקו, התברר בדיעבד שהבעלים האמיתי של המקרקעין היה צד שלישי והחברה המוכרת איבדה את זכויותיה בקרקע. בעלי המניות סירבו להשיב את הכסף למשקיע מאחר שהצהרתם הייתה 'נכונה לשעתה'.
בית המשפט קיבל את תביעת המשקיע וחייב את בעלי המניות בהשבת סכום ההשקעה ופיצויו בגין הוצאותיו. בפרשנות חוזים מסחריים יש לבחון את לשון ההסכם, נסיבות כריתתו וגם את ההיגיון המסחרי והסבירות הכלכלית. כאן, בעלי המניות ערבו למצג בהסכם ההשקעה לפיו המוכרת היא בעלת הזכויות בקרקע. ההתחייבות לא נגעה למצג לגבי המרשם באותו מועד, שהתברר בדיעבד כשגוי, אלא לגבי הבעלות האמיתית. ההסכם בא להבטיח כי לא יהיו פערים בין המצגים ובין "המצב האמיתי" ולצמצם סיכון למשקיע. פרשנות בעלי המניות, לפיה ההסכם נתן מענה לסיכון חסר סיכון של ממש (האם הקרקע רשומה על שם החברה), אינה הגיונית מבחינה מסחרית משום שהמהות היא לא הרישום אלא הבעלות בקרקע. בעלי המניות נטלו על עצמם את הסיכון לגבי מצב הזכויות בקרקע ולכן עליהם לעמוד בהתחייבות זו, שעה שהסיכון התממש, ולהשיב למשקיע את כספי ההשקעה ואף לפצותו בגין הוצאותיו.