זוג נשוי בנה וניהל יחד דירות על קרקע שהאישה קיבלה מאביה במתנה לפני החתונה כאשר הקרקע והדירות נרשמו על שם האישה בלבד, אבל ההכנסות מהן הופקדו לחשבון משותף. לאחר 23 שנים הזוג התגרש והבעל טען כי מחצית הזכויות בדירות שייכות לו.
בית המשפט העליון קבע, כי שהקרקע והדירות הן נכס משותף ולכן שייך לשני בני הזוג. חזקת השיתוף קובעת כי בני זוג, אשר חיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, חזקה כי הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים שייך לשניהם, בחלקים שווים, אלא אם כוונתם הייתה אחרת. ככלל, נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג לפני הנישואין, או שהתקבלו במתנה או בירושה, אינם נחשבים לרכוש משותף. אולם, אם בני הזוג התנהלו בפועל כאילו הנכס שייך לשניהם, לעתים ההתעלמות מההפרדה במהלך השנים עשוי להפוך גם נכס שאינו חלק מחזקת השיתוף, לנכס משותף. כאן, הנכסים לא נוהלו בנפרד, הבעל היה מעורב באופן פעיל בניהול ופיתוח הנכס לאורך השנים, וההכנסות ממנו הופקדו לחשבון משותף. לפיכך, הקרקע שניתנה לאישה במתנה לפני הנישואין והדירות שנבנו עליה הפכו לחלק מהרכוש המשותף שיחולק באופן שווה בגירושין.