אדם הקים חברה בשם הכולל את שמו המלא. לאחר מכן הקימו בני משפחתו חברה בשם הכולל אף הוא את שם המשפחה המשותף ועוסקת באותם תחומי עיסוק. אלא, שלאחר עשרות שנות פעילות והסכמה בין הצדדים כי החברה הראשונה תוכל להשתמש בשמו המלא של מייסדה אך לא בשם המשפחה בנפרד, נמכרה החברה הראשונה לצד ג' שביקש להמשיך ולעשות שימוש בשמה על אף שלא נשא את אותו שם משפחה.
בית המשפט דחה את טענות החברה השנייה בשל העדר חשש להטעיה עקב שינוי הבעלות. חוק החברות מאפשר לבית המשפט להורות לחברה לחדול להשתמש בשם שדומה עד כדי הטעיה לשם חברה אחרת. בחינת הסיכוי להטעיה נעשית על ידי מבחן הדמיון המטעה הכולל שלושה מבחני משנה עיקריים: מבחן המראה והצליל, מבחן סוג הסחורות וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין. כל זאת בכדי להגן על הצרכן לבל יטעה לחשוב שהוא מתקשר עם חברה אחרת. כאן, אין מדובר בשינוי שם החברה אלא בהמשך שימוש בשם שהוסכם על הצדדים ובשינוי הבעלות בחברה בלבד. לשינוי זה אין כל השפעה על השם עצמו או על החשש להטעיה ומשכך אין הצדקה להגבלת זכויותיה של החברה להמשיך ולהשתמש בשמה.