צדדים חתמו על הסכם שכירות לצד מסמך שכותרתו 'אופציה לרכישת נכס', הקובע כי הדירה תימכר לשוכר במהלך תקופת השכירות או בסיומה והצדדים יקדמו יחד הסכם מכר לחתימה. בפועל, המשכיר לא הסכים לבצע שינויים בטיוטת הסכם המכר ודרש מה'שוכר' לפנות את הדירה.
בית המשפט קיבל את תביעת השוכר וקבע, כי בין הצדדים הייתה הסכמה למכירת הדירה ויש לאכוף זאת. נקודת המוצא לפרשנות הסכם היא לשונו, אך כשזו אינה חד משמעית בית המשפט נדרש גם לנסיבות חיצוניות לטקסט החוזי, שעל בסיסן יש לבחון את אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם. סיווג סוג העסקה נעשה על פי המהות ולא בהכרח הכינוי שבחרו לתת לחוזה. כאן, הצדדים התכוונו לבצע עסקת 'מכר' אך העסקה פוצלה באופן מלאכותי לשני הסכמים: 'הסכם שכירות' ו'הסכם אופציה'. בפועל, הצדדים סיכמו על פרטים מהותיים של העסקה: זהות הצדדים, מהות העסקה, זיהוי הממכר, התמורה ונטל הנשיאה במס. הסיבה שהסכם המכר פוצל להסכם שכירות היא, בין היתר, משיקולי מס של המשכיר. סיכול החתימה על הסכם מכר בין הצדדים נבע אך ורק בשל חוסר תום לב ודרישות בלתי סבירות מצד המשכיר ובכלל זה גם הדרישה לחתימה על טיוטת הסכם המכר שהועברה בתוך יומיים בלבד שאם-לא-כן יסתיים המו"מ לאלתר. בנסיבות אלה, ההסכם ייאכף והצדדים נדרשים לפעול בשיתוף-פעולה ובתום-לב לגיבוש הסכמות וככל שלא יעשו כן, ימונה כונס למכירת הדירה.