הפטריארכיה היוונית וצד נוסף ניסחו, באמצעות עורכי דינם, פרוטוקול כללי שנועד להסדיר את המחלוקות ביניהם על דרך הפשרה לאחר קבלת אישורים של גורמים משני הצדדים, כאשר הוצעו שתי חלופות לפשרה. ההסכמות התקבלו במעמד חגיגי בנוכחותו של הפטריארך, אולם ההסכם לא נחתם על ידי מי מהצדדים מכיוון שהחתימה הייתה כפופה לאישורים, כאשר בפרוטוקול נכתב במפורש שעליו להיחתם כדי לחייב את הצדדים.
בית המשפט העליון קבע, כי בין הצדדים לא נכרת חוזה מחייב. משא ומתן מבשיל לכדי הסכם מחייב כאשר מתגבשת אצל הצדדים גמירת דעת, שבחינתה נעשית באמצעות מבחן אובייקטיבי-חיצוני. משא ומתן לכריתת חוזה יכול להניב "הסכם ביניים", אולם כדי שהסכם כאמור יחייב את הצדדים, הוא מוכרח להיות חלק מהמשא ומתן לעסקה העיקרית ולכלול את כל הפרטים המהותיים. חתימה מהווה אינדיקציה חשובה לקיומה של גמירת דעת, אולם היא אינה מהווה לכשעצמה ראיה חד משמעית לקיומה, ויש להבחין בין דרישה מהותית לראייתית. כאן, הפרוטוקול לא היה יותר ממסמך עזר לצורך קידום משא ומתן בין הצדדים, כאשר לכל צד הייתה הזכות שלא להמשיך במשא ומתן. כל שהוסכם היה מתווה פשרה כללי, כשלא נבחרה אף חלופה, שיבוא לאחר מתן אישורים של גורמים משני הצדדים - דבר אשר לא התממש. בנוסף, הפרוטוקול קבע מפורשות כי חתימה היא תנאי מהותי לכריתת הסכם, תנאי אשר לא התממש אף הוא.