חברה זרה, בעלת הזכויות במותג בינלאומי, טענה שחברות ישראליות הפרו הסכם רישיון וזכויות סימן מסחר בכך שייצרו ושיווקו מוצרים נושאי המותג ללא אישורה. החברות הישראליות טענו, כי פעלו כדין תחת הרשאה מפורשת שקיבלו מהנציג המקומי והבלעדי של החברה הזרה בישראל.
בית המשפט קיבל את התביעה בשל הפרת סימני המסחר של החברה הזרה, שכן פעולות הייצור והשיווק בוצעו ללא הסכמה תקפה כדין מבעלת הסימן. על פי חוק השליחות, "שלוחו של אדם כמותו". כאשר שלוח (כגון, נציג מקומי) פועל בסמכות ממשית או בסמכות נחזית בשם השולח, פעולותיו מחייבות את השולח לכל דבר ועניין. סמכות נחזית נוצרת כאשר השולח מציג את השלוח כלפי צדדים שלישיים כבעל הרשאה לפעול בשמו, או מאפשר בהתנהגותו מצג פומבי שכזה. אולם, כאשר השלוח (הנציג המקומי) חורג לחלוטין מהרשאתו הממשית או הנחזית ומעניק זכויות ייצור ושימוש בסימן מסחר ללא הסכמת בעל הקניין הרוחני, פעולותיו אינן כובלות את השולח. הסתמכותן של החברות הישראליות על אישוריו של נציג שפעל בחריגה קיצונית מסמכותו אינה מעניקה להן חסינות. מאחר שלא ניתנה הרשאה כדין מבעלת הזכויות עצמה, פעולות החברות הישראליות עולות כדי הפרה ישירה של סימן המסחר לפי פקודת סימני המסחר.