הסכם גישור מבוסס על הסכמות עצמאיות של המתקשרים בסיוע המגשר, שאינו מכתיב את תוכנו

בעלי זכויות החזיקו בקרקע מכוח פסק דין ותשריט חלוקה.  עשור לאחר פסק הדין התנהל גישור בסכסוך משפחתי בין שותפים אחרים בחלקה, מבלי לשתף את שני בעלי הזכויות הראשונים.  הסכם הגישור קיבל תוקף של פסק דין, אך סתר את החלוקה המקורית ובשל כך בין השאר סירבו רשויות התכנון לאשר את תשריט הקרקע של הבעלים הראשונים. לאחר ביטול פסק הדין של הגישור, דרשו בעלי הזכויות מהמגשר פיצויים על העיכוב התכנוני שנגרם להם.

בית המשפט דחה את הדרישה לפיצויים מאחר שלא נמצא דופי בפעולת המגשר, לא הוכח נזק ממשי, ומתן התוקף השיפוטי להסדר ניתק את הקשר הסיבתי.  מוסד הגישור משמש בכל זרועות המשפט בישראל על מנת לסייע לצדדים להגיע להסכמות שלא בדרך הכרעה שיפוטית.  על פי חוק בתי המשפט ותקנות הגישור, מטרת המגשר היא לסייע לצדדים להגיע להסכמה עצמאית, ועליו לנהוג בהגינות ואף להפסיק את ההליך אם הוא משפיע לרעה על צדדים שלישיים.  עם זאת, עיקר חובותיו הן אתיות, האחריות לתוכן ההסכם מוטלת על המתקשרים בו, וההליך כולו חוסה תחת חיסיון סטטוטורי המגביל את יכולת הגנתו של המגשר.  בענייננו, המגשר פעל בהתאם לנורמות וההסדר נוסח במטרה להסדיר אך ורק את המחלוקת הפנימית בין הצדדים.  בזמן אמת, המגשר, הצדדים ובית המשפט סברו כי ההסכמות אינן משפיעות על בעלי הזכויות הראשונים, ובהמשך התברר כי רשויות התכנון סירבו להפרדה בשל מגבלות תכנוניות קודמות ועמוקות יותר.  מאחר שהצדדים סירבו להסיר את החיסיון, המגשר היה מוגבל בהגנתו.  משנמצא כי פעולותיו עלו בקנה אחד עם הסטנדרט המקצועי ואין קשר סיבתי לנזקים שנבעו ממילא מכשלים קודמים, נדחתה התביעה ועל יוזמי ההליך הוטלו הוצאות נכבדות.