בן צורף כשותף לחשבון הבנק של הוריו ולאחר פטירתם טען כי הוא זכאי לכספים שבחשבון.
בית המשפט קבע כי צירוף הבן לחשבון נעשה מטעמי נוחות בלבד וללא כוונה להעניק לו את הכספים במתנה. חוק המתנה וחוק הירושה קובעים, כי מתנה היא הקניית נכס ללא תמורה הדורשת הסכמה וכוונה ברורה של הנותן להעניק אותה בחיים, והיא אינה תקפה לאחר מות הנותן אלא אם נעשתה בצוואה כדין. לפי הפסיקה, בעוד כספים בחשבון בנק שנפתח מלכתחילה כמשותף חזקה עליהם שייכות משותפת, בצירוף שותף לחשבון קיים עצם הצירוף אינו מלמד בהכרח על מתן מתנה. הטוען להענקת מתנה נושא בנטל הוכחה מוגבר להצגת כוונה ברורה להענקה ועיתוי הקניה טרם המוות, באמצעות ראיות חיצוניות בעלות משקל. בענייננו לא הייתה כוונה להעניק את כספי החשבון במתנה, שכן הצירוף בוצע מטעמי נוחות בשל הידרדרות מצבם הבריאותי והקוגניטיבי של ההורים. התנהלות הבן בזמן אמת הראתה שלא ראה בכספים מתנה והקניה מיידית. מסמכי הבנק כשלעצמם אינם מהווים תחליף לצוואה או ראיה להקניית בעלות קניינית. מכאן, הבן חויב להשיב לעיזבון את כל הכספים שנמשכו שלא לטובת האב.