חברה ישראלית התקשרה בהסכם הפצה בלעדי של מוצריה של חברה אירית בישראל ובו נקבע שכל סכסוך יתברר בבוררות בישראל. כחודשיים לאחר מכן, התקשרו החברות (שתיהן כצד אחד) בהסכם הפצה למוצר מסוים מול צד שלישי ובו תניית בוררות בלונדון, אנגליה. כשש שנים לאחר מכן תבעה החברה הישראלית בבית המשפט בתל אביב את החברה האירית על כך שמכרה לצד השלישי מוצרים באופן ישיר תוך הפרת הבלעדיות והחברה האירית ביקשה לעכב את ההליכים בשל תניית הבוררות באנגליה.
בית המשפט קבע, כי הסכם ההפצה הוא המגדיר את יחסי הצדדים ולכן גם אם מאוחר יותר התקשרו יחד מול צד שלישי בהסכם הנוגע לעניין ספציפי, במערכת היחסים בין הצדדים יגבר ההסכם הראשון עם סעיף הבוררות הישראלית שבו. הסכם ההפצה כלל סעיף בוררות אך מכיוון שהחברה האירית הבהירה שהיא מתכוונת לפתוח הליכי בוררות באנגליה תוך התעלמות מסעיף הבוררות בישראל, בית המשפט לא יכבד בקשתה להעביר את ההליך לבוררות.