דיני הסיכול מתחשבים בנסיבות הגורמות לאי קיום החוזה, על אף הכלל לפיו חוזים יש לקיים הנובע מתפישת האחריות החוזית כאחריות מוחלטת. ההכרה בנסיבות מסכלות נובעת ממגמות מודרניות של דיני החוזים, גישות מוסריות-ערכיות ומעבר לכללים גמישים ועקרונות על כמו צדק ותום לב. (לעניין המתח בין הדוקטרינות וסקירה השוואתית ראו בהרחבה גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, 617 (תשס"ה-2005, להלן: שלו, חוזים), וכן ברק מדינה, "הפרק בדבר סיכול חוזה בהצעה לחוק דיני ממונות: פוליטיקה ומשפט בניסוח קוד אזרחי" משפטים לו 453 (תשס"ז)). אריאל פורת, "חלוקת אחריות במקרה של סיכול חוזה", עיוני משפט טז', 65, 67 (תשנ"א-1991), מציין לעניין זה:
"במאה ה-20 עברו דיני החוזים תמורות חשובות. תפיסת החיוב החוזי כחיוב מוחלט נסדקה במישורים רבים. סטנדרטים של מוסר, הגינות, צדק ותום-לב, חלחלו לדיני החוזים ברוב שיטות המשפט, בכללן בשיטת
--- סוף עמוד 8 ---
המשפט שלנו, אפילו היה הדבר כרוך בפגיעה מסוימת ביכולת ההסתמכות המוחלטת על החוזה. הגנות המפר, שצומצמו מאד בעבר, הורחבו, ובבתי המשפט נתגלתה נטייה לבדוק גם את התנהגות הנפגע, ולא רק את זו של המפר, שעה שבאים לפסוק בשאלת האחריות. התבססה גם התפיסה, שלפיה יש לראות בצדדים לחוזה, במקרים רבים, שותפים ולא יריבים."
אכן, כתוצאה ממגמות אלו, רוב מדינות האיחוד האירופי מכירות במושג סיכול ופטור במקרים של כוח עליון (ראו: Ole Lando, Hugh Beale, Principles of European Contract Law, 324 (2000)).
ב. דין הסיכול במשפט הישראלי
דין הסיכול במשפט הישראלי עומד בפתחו של שינוי. דין הסיכול מוסדר כיום בסעיף 18 לחוק החוזים. בהצעת חוק דיני ממונות מוצע שינוי מהותי בתפישת מוסד הסיכול. הכוונה היא לאפשר הכרה במקרים רבים יותר כמקרים של סיכול חוזה. שינוי מוצע זה, על אף שאינו בגדר דין עדיין, משליך על פרשנות הדין הקיים. מגמת שינוי זו ניכרת גם בפסיקה.
סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") שעניינו "פטור בשל עונש או סיכול החוזה" קובע כדלהלן:
"(א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.