"ראשית, כי לקבלן לא הייתה שליטה על ירידת הגשמים, ושנית, כי גשמים יש שהם מפריעים במלאכת הבנייה. ואולם בה במידה אין להשחית מלים על כך שצידוק זה שהעלה הקבלן לאיחור הינו ריק מתוכן. גשמים שבעתם - ובמידה הראויה והמקובלת - הינם בגדר החזוי, וכפי שכבר אמרנו לעיל, אין הם באים בגדרי הביטוי "סיבות שלקבלן אין שליטה עליהן" כהוראתו בהסכם בין הצדדים. גשמים אלה ידוע היה עליהם מראש - זמנם היה בחורף, וחורף פירושו גשמים - והרי הם בגדרי חישובי הבנייה הרגילים וסדריה. אפשר שונים היו פני הדברים לו באו הגשמים שלא בעתם או שלא כדרכם: שלא כדרכם - לו בעתות של "משיב הרוח ומוריד הגשם" נתקללה השנה במבול - או אף בבן-מבול - משתק מערכות ומציף ערים ושדות; שלא בעתם ושלא כדרכם - לו לעת "מוריד הטל" היה משתבש מזג האוויר "כשלג בקיץ וכמטר בקציר".
--- סוף עמוד 10 ---
ולא אמרנו דברים אלה אלא כדי להבחינם ולהבדילם, שהמדובר בענייננו לא היה אלא בגשמים מן המניין. " (הדגשה שלי – מ' א' ג').
אמנם באותו עניין נדחתה טענת הסיכול, כי מדובר היה בשנה שלא הייתה גשומה באופן יוצא דופן, כפי שהיה בעניין כפר חסידים, אך ניתן לראות כי גשמים החורגים מהרגיל יכולים היו לבסס טענת סיכול.
לעניינו, בהקשר של מלחמות, כב' המשנה לנשיא מ' לנדוי, אמנם בהערת אגב, ציין לעניין מלחמת יום הכיפורים (ע"א 715/78 כץ נ' נצחוני מזרחי, פ"ד לג (3) 639,643) כי:
"שאלה היא לדעתי אם, כל עוד השלום אינו שרוי בין ישראל ובין כל שכנותיה, סכנה של פרוץ מלחמה במועד כלשהו, קרוב או רחוק, אינה קיימת תמיד, כך שבעניני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל"
(עוד ראו תא (ת"א) 2975/82 לרר נ' עירית חולון, פ"מ תשמ"ד (1) 459, 462, שבו נקבע כי מבצע שלום הגליל היה צפוי בכוח ונדחתה טענת הסיכול.
אולם, גם לעניין זה ניתן להבחין בניצני שינוי. בפסק דין מאוחר יותר שדן במלחמת המפרץ והשפעתה על הסכם למכירת מסיכות אב"ח, קובע כב' השופט אנגלרד, כי דבריו של המשנה לנשיא לנדוי אינם מהווים הלכה, וכי יש לאמץ גישה נוקשה פחות לעניין הצפיות והסיכול (ע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, 517, ניתן ביום 23.11.2000):
"הערתי הראשונה היא כי אין לומר שתפיסה זו בדבר צפיות המלחמה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות-דעתו של מ"מ הנשיא השופט לנדוי, היא בבחינת הלכה פסוקה. שני טעמים לדבר זה: ראשית, השופט לנדוי עצמו מציב את העניין כשאלה, שאותה הוא משאיר במפורש בצריך עיון. שנית, בית-המשפט בפרשה זו יצא מן ההנחה כי שאלת הסיכול אינה מתעוררת, משום שהקבלן, בעל החוזה, קיבל על עצמו במפורש את הסיכון של עליית מחירים. לגופו של עניין, גישתו הכללית של בית-משפט זה – כפי שבאה לידי ביטוי בפרשת כץ, על נסיבותיה המיוחדות – נראית בעיניי נוקשה מדי. מבחינה עקרונית, יש, לטעמי, לבחון בכל מקרה ומקרה את השפעתו של אירוע חריג, כגון פרוץ מלחמה, על מהותם של היחסים החוזיים. כלומר, את מבחן הצפיות יש להחיל לא על עצם פרוץ המלחמה, אלא על ההשלכות המעשיות של האירוע על מהות היחסים החוזיים. לכן מן הראוי היה, בנסיבות המקרה של פרשת כץ, לבחון אם עליית המחירים שבאה בעקבות מלחמת יום כיפור הביאה לכך שקיום החוזה "...שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים...", כלשון סעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970." (הדגשה שלי – מ' א' ג').