"אני חוזר ומזכיר כי התובעים שילמו כל אחד בממוצע סכום שלא עולה על 350 דולר בעבור הפלגה של 4 לילות בפנסיון מלא".
יובל בחקירתו חזר ואישר את האמור (עמ' 286 שורות 23-25).
--- סוף עמוד 45 ---
לפיכך לפנינו הודאת בעל דין באשר לסכום הממוצע של כל כרטיס הפלגה ששולם על ידי התובעים, קרי סך של 350 דולר כערכו במועד ההפלגה; הודאה זו, די בה כדי להוות אסמכתא גם באשר ליתרת 13 נוסעים, חרף אי המצאת קבלות או אסמכתאות אחרות בעניין. הואיל ובהודעת ב"כ התובעים מיום 30.1.2011, צויין כי ה"ה הרברט ופלורנס גלזיר שילמו סך של 312 דולר בלבד כל אחד מהם, תחוייב כספי בהשבה לשני אלה בסכום זה. באשר לתובע גלעד מצליח, נרשם בטבלה נספח ב' האמורה, כי הוא לא שילם עבור ההפלגה ומשכך אינו זכאי להשבה. התובע יובל חיים העיד כי מי ששילם עבור כרטיסו הוא דודו שהפליג איתו ולפיכך הדוד התובע הוא שיהיה זכאי להשבה (עמ' 170).
משכך, על כספי לשלם לכל תובע את הסכום ששולם על ידו כמופיע בטבלה נספח ב' להודעה מיום 1.2.2011, לתובעים ישולם ה"ה יעקב את הסך 818 ₪ לכל אחד ולתובעים ה"ה גלזיר ישולם סך 1,277 ₪ לכל אחד מהם.
27. פיצויים: עוגמת נפש
התובעים עותרים לחייב את כספי בפיצויי בגין נזק לא ממוני, כקבוע בסעיף 13 לחוק התרופות. התובעים העמידו את תביעתם בהקשר זה, על פיצוי אחיד בסך של 3,000 ₪ לכל תובע.
המחוקק הבחין בין פסיקת פיצויי ממון לבין פסיקת פיצויים שאינם ממונים. בסעיף 13 לחוק התרופות, נקבע:
"גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".
קרי, בהבדל מפיצויים ממוניים לפי סעיפים 10ו- 11, אזי פסיקת נזק לא ממוני נתונה לשיקול דעת בית המשפט, ויתכן ששוני זה, מסביר את הגישה המצמצמת של בתי המשפט בפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר [1998] [פורסם בנבו] ). "שלו – הדר "דיני התרופות" בעמ' 305, מבקרים את הפסיקה של פיצויים שאינם ממוניים על הצד הנמוך, וסבורים כי אין הצדקה לעשות כן, חרף הקושי האובייקטיבי של בית המשפט לתרגם למונחים כספיים את הפגיעה הנפשית הנגרמת כתוצאה מההפרה.
כאמור, לא נקבעו בהוראת סעיף 13 עקרונות לאורם יקבע בית המשפט את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני, והדבר הושאר לשיקול דעתו. דומני כי נכון יהיה שבית המשפט ישקול, בפסיקת פיצויים אלה, את הפרמטרים הבאים: