38. מהעדויות שהובאו לפניי, מתבקשת המסקנה כי הנתבעת 4 לא פיקחה כראוי על עבודת הנתבע 1, הנהיגה שיטת עבודה לקויה, ולא הקפידה על הנהגת שיטת עבודה שיש בה למנוע קרות אירוע מסוג האירוע בו עסקינן. בקרה ופיקוח נאותים על העובדים בבית הדפוס יכלו להבטיח שלא ייעשה שימוש אסור בכרטיסים העודפים, ולכל הפחות להקטין את הסכנה של נטילת כרטיסים מבית הדפוס. לדוגמא, הנתבעת 4 יכלה להנהיג נוהל עבודה לפיו תבוצע גריסת כרטיסים פסולים, או עודפים, באופן סדור ומתועד.
39. חיזוק למסקנתי זו מצאתי בעדותו של רותם, עד מטעם הנתבעת 4, אשר העיד באשר לרמת הפיקוח הנהוגה בהדפסת השיקים וכרטיסי "כיסא-שורה" למופעים, וכך העיד:
"ש. איך יכול להיות על פי עדות של הנתבע 1 כאן על דוכן העדים שברגע שבין יתר העבודות שלו במקום זה הדפסה של שקים לבנקים, איך יכול להיות שאין השגחה טוטאלית לגביו ?
ת. קודם כל מה שנוגע לנושא של הדפסת שקים, כל מה שאמר רוני לפניי הוא לא אמת בלשון המעטה. השקים התהליך אצלם מאוד מסודר, הם מודפסים, נארזים, עוברים עליהם בשבע עיניים והם נכנסים מאחורי 2 מנעולים בעסק, בחדר נפרד, בארון נפרד, החדר ננעל, הארון ננעל מיד. בנושא הזה אין לזה שום קשר למקרה הזה ורוני בכלל לא עסק בהדפסת שקים כמו שהוא ציין שזה מודפס במכונה דיגיטלית והוא לא דפס של מכונה דיגיטלית ואין לו את הידע הנדרש. את השקים מדפיסים באותה מחלקה כמו שמדפיסים את הכרטיסים עם כיסא שורה, שרוני אין לו שום נגיעה בזה".
(עמ' 37 ש' 6 עד 15) (ההדגשות שלי - ס"י).
40. עינינו הרואות, מעדותו של רותם ניתן להסיק באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הנתבעת 4 הנהיגה שיטת עבודה ורמת פיקוח קפדניות ונאותות לגבי הדפסת שיקים וכרטיסי "כיסא- שורה", אך לא כך נהגה ביחס להדפסת "כרטיסי דשא". ראיה לכך, שמדובר באירוע צפוי, ושניתן היה למנוע אותו ע"י נקיטת אמצעים נאותים.
41. אילו הונהגה שיטת עבודה לפיה הוטל פיקוח הדוק על העובדים, ובכלל זה היה נוהל סדור לטיפול בכרטיסים העודפים, או הפסולים, ניתן היה למנוע מצב בו עובד בית הדפוס יתפתה ליטול לידיו חלק מהכרטיסים.
לאור המקובץ, הנני קובע כי הנתבעת 4 חבה כלפי התובע בגין עוולת הרשלנות.
הנזק
42. בסיכומיו טען התובע כי הנזקים שנגרמו לו הם כמפורט בסעיפים 30 ו – 31 לתביעה, סך כולל של 400,000 ₪, סכום שאינו תואם את סכום התביעה.
43. כידוע החובה החלה על צד העותר לפיצויי בגין נזק, להוכיח לא רק שנגרם לו נזק (כלשהו), אלא להוכיח גם את שיעור הנזק, והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק הנטען. ראה: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193, 206 (2005);
ועוד : "באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן. ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (ע"א 355/80 נתן אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)).
44. רמת הוכחת שיעור הנזק היא רמת הוכחה סבירה, וסבירות זו תיקבע על-פי נסיבות המקרה. על התובע מוטלת החובה להביא, ולו נתונים בסיסיים (ראו והשוו: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 348-349 (2009); ע"א 769/86 רובינשטיין ושות' חבר קבלנית בע"מ נ' זמרן, פ"ד מב (3) 581, 589-590 (1988)). כמו כן, על התובע להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ניתן להסיק את גובה הפיצוי המגיע לו. יצויין, כי קיימת הבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, לבין מצבים שבהם ההוכחה היא מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת, לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ראו: ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז (3) 23 (1993)).