10. על יסוד האמור אנו דוחים את טענותיו של התובע בנוגע לשכר המוסכם ובנוגע להיקף העבודה, וקובעים שיש לראות בתלושי השכר כמשקפים את היקף העבודה והשכר המוסכם, ואשר לפיהם יש לחשב את הסכומים להם הוא זכאי בגין זכויותיו הסוציאליות.
לפיכך, נדחית גם התביעה לתשלום פיצוי בגין המחדלים הנטענים ברישום כאמור בתלושי השכר.
11. בהתאם, נדחית גם התביעה לתשלום הפרשי שכר וגמול בגין עבודה בשעות נוספות.
כמפורט לעיל, לא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות. התובע חלק על נכונות רישום שעות העבודה כאמור בתלושי השכר.
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה מחייב את המעסיק לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. על-פי הוראות סעיף 26ב(א) לחוק זה, מקום בו שעות העבודה שנויות במחלוקת, חובת ההוכחה תהא על המעסיק מקום בו לא הוצגו רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה. אלא שבנסיבות המקרה כאן, כפי שפרטנו לעיל, למעסיקה הצדק סביר לכך שאין בידיה את כלל המסמכים הרלוונטיים על אף שבמהלך תקופת העבודה נוהל רישום נוכחות.
על-פי האמור בתלושי השכר, במרבית חודשי העבודה שולם לתובע גמול בגין עבודה בשעות נוספות בשיעור 150%.
נסיבות סיום העבודה וזכאות התובע לפיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי ביצוע שימוע
12. כאמור, אין מחלוקת שלתובע נמסר מכתב פיטורים נושא תאריך 1.11.16. התובע תאר (סעיף 4 לתצהירו) שהוא פוטר לאלתר ללא הודעה מוקדמת ומבלי שקדם לפיטוריו שימוע. בחקירתו הנגדית תאר, בתשובה לשאלה למה החליט לעזוב את עבודתו, "כי הגיע למצב שאין הרבה עבודה ואז נתנו לי מכתב פיטורים וזהו" (פרו: 5; ש: 20 – 21).
תמיר העידה שהתובע לא פוטר אלא התפטר ומכתב הפיטורים ניתן לו לבקשתו על מנת לסייע לו בקבלת גמלת אבטלה (פרו: 10; ש: 22 – 26 וכן בסעיף 11 לתצהירה).
אין מחלוקת שממועד סיום העסקתו בראשית חודש 11/16 ועד מועד הגשת התביעה למעלה משנה לאחר מכן לא פנה התובע למעסיקה בדרישה לתשלום פיצויי הפיטורים (פרו: 5; ש: 26 – 27), ואף לא נשלח מכתב דרישה למעסיקה בטרם הגשת התביעה.
13. מכתב הפיטורים בו מודיעה המעסיקה לעובד על פיטוריו בשל צמצומים – מקים כשלעצמו את החזקה כי התובע פוטר. לאור האמור, על המעסיקה המתכחשת לאמור במכתב שיצא תחת ידה הנטל להוכיח טענתה זו (ע"ע (ארצי) 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ - מימון תורג'מן (20.10.2000)). בענייננו, המעסיקה לא עמדה בנטל להראות כי בניגוד לאמור במכתב הפיטורים, העובד הוא זה שיזם את סיום העסקתו וכי המכתב נועד לצורך קבלת גמלת אבטלה ותו לא. גרסת המעסיקה לפיה ביקשה לסייע לתובע לקבל גמלה אשר על-פי תפישתה הוא אינו זכאי לה – מצדיקה כשלעצמה את חיובה בתשלום פיצויי פיטורים בהתאם להצהרתה.
בנסיבות אלה, התובע אף זכאי להודעה מוקדמת כדין.