19. אין מחלוקת שלא בוצעו הפקדות פנסיוניות במהלך תקופת העבודה. התובע לא טען, וממילא לא הראה, שבמועד קבלתו לעבודה, עמדה לזכותו קופת ביטוח פעילה. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי חלף הפקדות המעסיקה לקופת גמל החל מהחודש השביעי לעבודתו.
בגין התקופה שמיום 1.10.14 ועד ליום 1.11.16 זכאי התובע להפקדות בשיעור 6% משכר בסכום מצטבר בסך 105,309, היינו לפיצוי בסך 6,318.6 ₪
פיצוי בגין הלנת שכר ובגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה
20. בכתב התביעה ובתצהיר (סע' 26) טען התובע שהמעסיקה נהגה להלין את שכרו וכי זה שולם בפועל לאחר העשירי לחודש ולעתים אף ב- 15 לחודש.
תמיר העידה שהשכר שולם לעובדים ב- 9 לחודש עבור החודש החולף (פרו: 13; 28 - 31) מידי מנהל הסניף. מי מהצדדים לא הביא ראיה לתמוך בה את טענותיו בעניין מועד התשלום.
גרסת התובע בעניין זה היתה כללית, סתמית ונעדרת כל פירוט. לפיכך לא מצאנו מקום לקבלה, והתביעה בעניין זה נדחית.
21. אשר להודעה על תנאי עבודה – הודעה כאמור לא הוצגה בפנינו. תמיר העידה שיש להניח שהודעה כאמור נמסרה, אך אישרה כי היא עצמה לא מסרה מסמך שכזה לתובע (פרו: 9; ש: 8 – 16). לאור האמור, יש לקבל את גרסת התובע לפיה לא קיבל לידיו הודעה על תנאי העבודה ויש לחייב את המעסיקה בתשלום פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הודעה לעובד.
התביעה כנגד הנתבעת 2
22. התובע טען שיש להורות על חיובה של תמיר באופן אישי. על-פי הנטען התקיימו הנסיבות המצדיקות חיוב אישי של בעל מניות או הרמת מסך, והן: מדובר בחברת יחיד שהיא כיום חדלת פירעון, התובע הועסק בתנאים מחפירים מבלי ששולמו לו זכויותיו הסוציאליות, המעסיקה המשיכה להעסיקו על אף שהיה ידוע שלא תוכל לפרוע את חובותיה, לתובע נמסרו תלושי שכר פיקטיביים בין השאר בהתאם להוראותיה של תמיר, שאף הורתה שלא למסור לתובע תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו.
לטענתה של תמיר, אין הצדקה להרמת מסך ולחיובה באופן אישי, בין השאר בהתחשב בכך שעסקיה של הנתבעת 1 קרסו לאחר סיום תקופת עבודתו של התובע, ולא התקיימו הנסיבות המנויות בפסיקה להרמת מסך.
23. אין חולק שהנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה בחודש 12/17 (כשנה או 13 חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע). לטענת ב"כ הנתבעות הוגשה בקשה לפירוקה על-ידי נושה. לא הוצג בפנינו צו המורה על מינוי מפרק זמני לנתבעת 1.
24. הכלל הוא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994)). בדרך של הרמת מסך ההתאגדות יש לנקוט רק באותם מקרים חריגים שנקבעו בדין או בפסיקה כמצדיקים זאת. העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי המניות במסך ההתאגדות, תוך ביצוע מעשי תרמית כלפי החברה או כלפי הנושים, עירוב נכסים, חוסר תום לב מובהק, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה או לחברה אחרת וזאת ללא תמורה מספקת וכיו"ב. נוסף על מבחנים אלה, יש מקום להורות על הרמת מסך רק מקום בו תוצאה זו תהא צודקת ויעילה בנסיבות העניין (סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999).
בפסיקת בתי הדין ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה מבין כלל המתקשרים עימה. מעמדו המיוחד של העובד יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. לפיכך נפסק שאין לראות בעובד כעוד נושה "וולונטארי". (ע"ע (ארצי) 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817). על רקע ההכרה במעמד המיוחד של עובדי החברה, הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם, כגון במצבים בהם לא הועברו ניכויי העובד לקופת הגמל אליה היו מיועדים, שאז יראו באי העברת הניכויים משכר העובד לקופה כעילה מספקת להרמת המסך (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03)).
25. בנסיבות המקרה כאן, אין המדובר באי העברת סכומים שנוכו משכר העובד אלא באי ביצוע הפקדות פנסיוניות, לצד אי תשלום זכויות נוספות ובהן, בין השאר, פדיון חופשה שנתית, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. אין די באי תשלום הזכויות כדי להצדיק התעלמות ממסך ההתאגדות. התובע לא עמד בנטל להראות שהתבצעו מעשי תרמית, מימון דק, הברחה או ריקון של נכסי החברה, עירוב נכסים, או איזה מבין הנסיבות שעלולות להצדיק צעד דרסטי זה. לפיכך, לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול הנסיבות והראיות, לא השתכנענו כי יהא זה צודק ויעיל להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות העניין ולא השתכנענו כי הוכחה עילה להרמת מסך. בנסיבות בהן התביעה הוגשה כשנה לאחר סיום תקופת העבודה כשבין לבין עסקיה של הנתבעת 1 קרסו והיא הפסיקה את פעילותה, אין גם לומר שהוכח שמדובר בקיפוח זכויות התובע בחוסר תום לב או בהעסקת התובע בתקופה בה למעסיק ידוע שלא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו כלפיו. לא הוכח שקריסת עסקיה של הנתבעת 1 נבעה מניהול כושל עד כדי נטילת סיכון עסקי בלתי סביר או שימוש לרעה במסך ההתאגדות. הלכה היא שכישלון עסקי, כשלעצמו, לא יהווה עילה להרמת מסך ההתאגדות (ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן – ניסני (9.12.07) בסע' 21).
אין באמור כדי להמעיט מחומרת הפגמים שהתגלו בתשלום הזכויות השונות על-ידי המעסיקה.
על יסוד האמור נדחית התביעה כנגד הנתבעת 2.
סוף דבר
26. הנתבעת 1 תשלם לתובע, תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, את הסכומים הבאים:
א. בגין פיצויי פיטורים סך 8,041.1 ₪;
ב. בגין הודעה מוקדמת סך 3,216.56 ₪;
ג. כפיצוי בגין פיטורים שלא כדין סך 5,000 ₪;
ד. כפדיון חופשה שנתית סך 3,848 ₪;
ה. בגין החזר הוצאות נסיעה סך 8,163.44 ₪;
ו. כפיצוי חלף הפקדות מעסיק לקופת גמל סך 6,318.6 ₪;
ז. כפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה סך 3,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו לידי התובע תוך 30 ימים, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.16, הוא המועד לתשלום השכר האחרון, ועד התשלום המלא בפועל.
הנתבעת 1 תישא בשכ"ט ב"כ התובע בסך 6,000 ₪ שישולמו אף הם תוך 30 ימים.
27. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, ללא צו להוצאות.
28. זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 ימים מיום שפסק-הדין יומצא לצדדים.
ניתן היום, י"ז טבת תש"פ, (14 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
נציג עובדים
מר חוסיין סעד דניה דרורי,
שופטת
נציג מעסיקים
מר ליאור לוין