7. לא הוצגה בפנינו הודעה על תנאי עבודה. כן לא הוצגו בפנינו דו"חות נוכחות.
תמיר תארה בעדותה שעם התמוטטותה העסקית של המעסיקה, נושים נטלו לעצמם את מחשבי העסק שם היה תיעוד של הנוכחות. עוד תארה שבשל חובה של המעסיקה לרוה"ח לא ניתן היה לקבל ממנו מסמכים (פרו: 8; ש: 13 – 26).
8. מתלושי השכר עולה שהיקף השעות השתנה מדי חודש בין החודשים 5/14 עד 6/15. בין החודשים 7/15 ועד לסיום העבודה בחודש 10/16 עמד היקף שעות העבודה לפי תלושי השכר על 152 שעות מדי חודש ב- 17 ימי עבודה, מתוכם 79.04 שעות רגילות ו- 72.96 שעות נוספות המזכות בתוספת 50%. התובע טען שניתן ללמוד שהרישום בתלושי השכר הוא כוזב בין השאר גם מתוך שהרישום חזר על עצמו באופן מדויק מדי חודש במהלך 22 חודשים, שהם מרבית תקופת העבודה. תמיר העידה
תמיר העידה שיתכן שבתקופה זו בה מצוינים פרטים החוזרים על עצמם בנוגע להיקף העבודה הוסכם על שכר גלובאלי בהתאם לשעות העבודה שהתובע נדרש לעבוד בקירוב (פרו: 12; ש: 24 ואילך).
9. על-פי הפסיקה, תלוש השכר מהווה ראייה לכאורה לנכונות הנתונים המפורטים בו, לרבות בנוגע לגובה השכר.
בשאלת השכר הקובע והיקף העבודה, אנו קובעים שהתובע לא עמד בנטל לסתור את נכונות הרישום בתלושי השכר, וזאת מהנימוקים המצטברים הבאים:
א. בתצהיר עדותו הראשית לא תאר התובע מהי דרך התשלום של השכר מדי חודש (סע' 7 לתצהירו). בחקירתו הנגדית תאר התובע לראשונה שקיבל חלק משכרו בהמחאה אותה היה פודה, וחלקו במזומן (פרו: 6; ש: 8 – 16). התובע לא הציג ראיות בנוגע לסכומים שקיבל בהמחאות או במזומן. כך, לא הוצגו לנו איזה מבין המסמכים הבאים: תדפיס חשבון בנק או צילום ההמחאות וכן לא ניתן פירוט בנוגע לסכומים שהתקבלו במזומן והסכומים שהתקבלו באמצעות המחאות. מדובר בגרסה מתפתחת בנוגע לדרך תשלום השכר.
ב. הפער בין הרישום בתלושי השכר בנוגע להיקף העבודה לבין היקף העבודה לו טוען התובע הוא משמעותי מאוד בחלק מהחודשים. למרות האמור, התובע לא הביא עדים שעבדו לצידו ויכולים להעיד על היקף עבודתו, וזאת על שהצהיר כי יש עדים שיכולים לתמוך את גרסתו בעניין זה (פרו: 14; ש: 31 – 32). התובע ביקש להראות ששכר המינימום כאמור בתלושי השכר אינו סביר עבור עובד עם ותק מקצועי כשלו, אך גם בעניין זה לא הובאו העדים או ראיות.
ג. אין מחלוקת שלאחר סיום עבודתו, הגיש התובע תביעה לתשלום דמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי. על-פי עדותו, אותה תביעה התבססה על השכר כפי שצוין בתלושי השכר. התובע העיד (פרו: 14; ש: 23 ואילך) שלאחר סיום עבודתו פנה לרוה"ח של המעסיקה וקיבל לידיו את כלל תלושי השכר וכי התביעה לתשלום דמי אבטלה התבססה על השכר כפי שצוין בתלושי השכר. הדעת נותנת כי אם התובע סבר בסמוך לאחר סיום עבודתו ובמועד הגשת התביעה לדמי אבטלה שתלושי השכר אינם משקפים את שכרו האמיתי, היה פונה למעסיקה בעניין זה או מציין את האמור בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי, אלא שהדבר לא נעשה. ראוי לתפוס את התובע על הצהרתו בפני המוסד לביטוח לאומי באשר לשכרו האמיתי.
ד. ככלל, אי עמידתו של המעסיק בחובות הרישומיות המוטלות עליו עשויה לחזק את גרסתו של עובד בדבר אי נכונות הרישומים ולהעביר את נטל ההוכחה למעסיק מקום בו מיצוי זכויות המגן תלוי או מותנה בקיומה של חובה רישומית שהופרה (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים (12.11.08)). חובות רישומיות שכאלה נזכרות בהוראת חוקי המגן השונים (חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד); חוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר), חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), חוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית), והתקנות לפי חוקים אלה.
תכלית הוראות אלה היא לאפשר לעובד לדעת מה הן זכויותיו, לאפשר לו לעקוב אחר תשלום זכויותיו על פי כל דין, לבדוק אם משולמות לו מלוא זכויותיו, ולסייע באכיפת הזכויות.
אלא שבנסיבות המקרה כאן, המעסיקה סיפקה הסבר סביר לכך שלא הוצגו הודעה על תנאי עבודה ודו"חות הנוכחות, וזאת בשל התמוטטותה הפיננסית, נטילת מחשבי העסק על-ידי הנושים וסכסוך כספי עם רוה"ח של המעסיקה.
התובע תאר שבעת שלקח מרוה"ח של המעסיקה את תלושי השכר (שעל-פי האמור בהם הודפסו חלקם ביום 8.8.16 ורובם ביום 29.6.17, היינו במהלך התקופה שהמעסיקה היתה עדיין פעילה) כלל לא ביקש ממנו את דו"חות הנוכחות (פרו: 14; ש: 28), וזאת על אף שבמועד שבו קיבל לידיו את תלושי השכר, ככל שאלה לא שיקפו את תמונת המצב האמיתית, ניתן היה לצפות שיבקש לקבל לידיו כל החומר הרלוונטי. תמיהה זו בנוגע להתנהלות התובע מצטרפת לתמיהה מדוע לא ערך כל פניה למעסיקה בנוגע לנכונות תלושי השכר מהמועד בו קיבל את תלושי השכר לידיו (לכל המאוחר בחודש 6/17) ועד מועד הגשת התביעה כאן כשנה וחצי מאוחר יותר בחודש 12/17 מיד ובסמוך לאחר חיסול עסקיה של המעסיקה. בנסיבות אלה אין להטיל על המעסיקה את נטל ההוכחה בכל האמור בנכונות הרישומים כאמור בתלוש השכר.