14. את השכר הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יש לבסס על האמור בתלושי השכר. התובע הוא עובד שעתי ולכן יש לערוך את החישוב בהתאם להיקף המשרה הממוצע לאורך כל שנות עבודתו (ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב שיא משאבים – ADHENOM BERH TEAMI (4.6.17)).
התובע הועסק 30 חודשים. היקף המשרה הממוצע במהלך תקופת עבודתו הוא 124 שעות לחודש/ 67% משרה.
שכר השעה בסוף תקופת העבודה עמד על 25.94 ₪ ומכאן שפיצויי הפיטורים עומדים על סך 8,041.1 ₪.
הסכום לו זכאי התובע כפיצוי חלף הודעה מוקדמת הוא 3,216.56 ₪.
15. באשר לזכאות העובד לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין – מצאנו כי העובד זכאי לפיצוי כאמור.
אין חולק כי בטרם מסירת מכתב הפיטורים לעובד, העובד לא זומן לשימוע ולא ניתנה לו ההזדמנות לטעון כנגד ההחלטה בעניינו. טענות המעסיקה לפיהן כלל לא מדובר בפיטורים אלא בהתפטרות – נדחו. לאור האמור, ומשלא נוהל הליך פיטורים מסודר ואף לא נטען כי זה נוהל – יש מקום לחייב את המעסיקה בפיצוי אותו אנו מעמידים בנסיבות המקרה על סך 5,000 ₪.
חופשה שנתית, דמי הבראה, נסיעות והפקדות פנסיוניות
16. כאמור, על-פי תלושי השכר לא שולמו לתובע תמורת חופשה או פדיון חופשה. בתלושי השכר לא נוהל פנקס חופשה.
על-פי מספר ימי העבודה כאמור בתלושי השכר, מתכונת עבודתו של התובע לא עלתה על 5 ימים בשבוע. בהתחשב בתקופת העבודה בת 30 חודשים, התובע זכאי לפדיון בגין 26 ימי חופשה. ערך יום חופשה בהתאם להיקף המשרה של התובע הוא 148 ₪ (25.94 ₪ לשעה * 8.5 שעות ליום * 67% משרה). מכאן שהתובע זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 3,848 ₪.
17. כמפורט לעיל, מצאנו לקבל את גרסת המעסיקה לפיה תלושי השכר משקפים את הסכומים ואת הזכאות של התובע בפועל.
בהתחשב בהיקף המשרה הממוצע, היה על המעסיקה לשלם לתובע דמי הבראה בגין 9.4 ימים (14 ימים * 67% משרה) לפי 378 ₪ ליום, היינו 3,553.2 ₪. כעולה מתלושי השכר, על חשבון דמי הבראה שולמו לתובע במהלך תקופת עבודתו סך 3,823.56 ₪. מהאמור עולה, שהתובע אינו זכאי להפרשים בגין דמי הבראה.
18. התובע טען שרכיב דמי הנסיעות בתלושי השכר הוא פיקטיבי, וכן שהגיע לעבודה בכוחות עצמו ולעתים ברכבו הפרטי. לפיכך עתר לחייב את הנתבעת בתשלום החזר הוצאות נסיעה לפי צו ההרחבה בסך 27 ₪ ליום עבודה במכפלת 25 ימי עבודה בכל חודש ובסך כולל של 20,252 ₪ (סעיף 23 לתצהירו). התובע לא פרט בתצהירו מהו מקום מגוריו, ומהו מחירו של כרטיס חודשי מוזל לנסיעה ממקום המגורים למקום העבודה.
המעסיקה, מצידה, טענה שיש להסתמך על הרישומים בתלושי השכר. המעסיקה לא פרטה מהו מחירו של כרטיס חודשי מוזל לנסיעה בתחבורה ציבורית.
על-פי תלושי השכר, שולמו לתובע על חשבון החזר הוצאות נסיעה סך 3,824.56 ₪.
על-פי תלושי השכר, התובע עבד בכל תקופת עבודתו 444 ימים. מכאן, שלפי התעריף שננקב בתצהירו הוא זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך 11,988 ₪, מתוכם שולם סך 3,824.56 ₪. היתרה לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה היא 8,163.44 ₪.