19. אין מחלוקת שלא בוצעו הפקדות פנסיוניות במהלך תקופת העבודה. התובע לא טען, וממילא לא הראה, שבמועד קבלתו לעבודה, עמדה לזכותו קופת ביטוח פעילה. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי חלף הפקדות המעסיקה לקופת גמל החל מהחודש השביעי לעבודתו.
בגין התקופה שמיום 1.10.14 ועד ליום 1.11.16 זכאי התובע להפקדות בשיעור 6% משכר בסכום מצטבר בסך 105,309, היינו לפיצוי בסך 6,318.6 ₪
פיצוי בגין הלנת שכר ובגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה
20. בכתב התביעה ובתצהיר (סע' 26) טען התובע שהמעסיקה נהגה להלין את שכרו וכי זה שולם בפועל לאחר העשירי לחודש ולעתים אף ב- 15 לחודש.
תמיר העידה שהשכר שולם לעובדים ב- 9 לחודש עבור החודש החולף (פרו: 13; 28 - 31) מידי מנהל הסניף. מי מהצדדים לא הביא ראיה לתמוך בה את טענותיו בעניין מועד התשלום.
גרסת התובע בעניין זה היתה כללית, סתמית ונעדרת כל פירוט. לפיכך לא מצאנו מקום לקבלה, והתביעה בעניין זה נדחית.
21. אשר להודעה על תנאי עבודה – הודעה כאמור לא הוצגה בפנינו. תמיר העידה שיש להניח שהודעה כאמור נמסרה, אך אישרה כי היא עצמה לא מסרה מסמך שכזה לתובע (פרו: 9; ש: 8 – 16). לאור האמור, יש לקבל את גרסת התובע לפיה לא קיבל לידיו הודעה על תנאי העבודה ויש לחייב את המעסיקה בתשלום פיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הפרת הוראות חוק הודעה לעובד.
התביעה כנגד הנתבעת 2
22. התובע טען שיש להורות על חיובה של תמיר באופן אישי. על-פי הנטען התקיימו הנסיבות המצדיקות חיוב אישי של בעל מניות או הרמת מסך, והן: מדובר בחברת יחיד שהיא כיום חדלת פירעון, התובע הועסק בתנאים מחפירים מבלי ששולמו לו זכויותיו הסוציאליות, המעסיקה המשיכה להעסיקו על אף שהיה ידוע שלא תוכל לפרוע את חובותיה, לתובע נמסרו תלושי שכר פיקטיביים בין השאר בהתאם להוראותיה של תמיר, שאף הורתה שלא למסור לתובע תלושי שכר במהלך תקופת עבודתו.
לטענתה של תמיר, אין הצדקה להרמת מסך ולחיובה באופן אישי, בין השאר בהתחשב בכך שעסקיה של הנתבעת 1 קרסו לאחר סיום תקופת עבודתו של התובע, ולא התקיימו הנסיבות המנויות בפסיקה להרמת מסך.
23. אין חולק שהנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה בחודש 12/17 (כשנה או 13 חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע). לטענת ב"כ הנתבעות הוגשה בקשה לפירוקה על-ידי נושה. לא הוצג בפנינו צו המורה על מינוי מפרק זמני לנתבעת 1.
24. הכלל הוא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 וגיה – גלידות הבירה, פד"ע כז 345 (1994)). בדרך של הרמת מסך ההתאגדות יש לנקוט רק באותם מקרים חריגים שנקבעו בדין או בפסיקה כמצדיקים זאת. העילה המובהקת להרמת מסך ההתאגדות מתייחסת למקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי המניות במסך ההתאגדות, תוך ביצוע מעשי תרמית כלפי החברה או כלפי הנושים, עירוב נכסים, חוסר תום לב מובהק, מימון עצמי קטן, ריקון החברה מנכסיה על ידי הברחת הנכסים מהחברה לבעלי מניותיה או לחברה אחרת וזאת ללא תמורה מספקת וכיו"ב. נוסף על מבחנים אלה, יש מקום להורות על הרמת מסך רק מקום בו תוצאה זו תהא צודקת ויעילה בנסיבות העניין (סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999).
בפסיקת בתי הדין ניתן מעמד מיוחד לעובדי החברה מבין כלל המתקשרים עימה. מעמדו המיוחד של העובד יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. לפיכך נפסק שאין לראות בעובד כעוד נושה "וולונטארי". (ע"ע (ארצי) 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817). על רקע ההכרה במעמד המיוחד של עובדי החברה, הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם, כגון במצבים בהם לא הועברו ניכויי העובד לקופת הגמל אליה היו מיועדים, שאז יראו באי העברת הניכויים משכר העובד לקופה כעילה מספקת להרמת המסך (ע"ע (ארצי) 1137/02 יוליוס אדיב – החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (19.1.03)).