16. בשנת 2011 תוקן חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") ובמסגרתו שונתה לשונו של ס' 25 (א) שכותרתו "פירוש של חוזה".סעיף החוק המתוקן קובע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
מששונתה לשון החוק, התעורר פולמוס באשר למשמעותו של השינוי. ביהמ"ש העליון ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פ"ד סה(2) 563 (2012) (להלן: "הלכת סהר") הבהיר בדעת רוב, כי החוק לא הסיג לאחור את מעמדה הנורמטיבי של הלכת אפרופים ואך חידד את שהיה מקובל זה מכבר. כב' השופט הנדל בדעת מיעוט, סבר כי החוק כונן תורת פרשנות חוזית שונה מזו שהייתה מקובלת בעקבות הלכת אפרופים.
17. מאז ועד היום נשמעים בביהמ"ש העליון מפעם לפעם קולות של שופטים אשר מרככים, מעדנים ולעיתים אף מסתייגים מהלכת אפרופים. כך נכתב כבר בהלכת סהר אשר אשררה את מעמדה של הלכת אפרופים בעידן שלאחר תיקון החוק:"לנוכח זאת, יש לומר כי התהליך שהחל בפסק הדין בעניין אפרופים לא נגמר בו. בעניין אפרופים ניטעו זרעים ראשונים וראשוניים לתפישה פרשנית חדשה. בפסקי הדין שבאו בעקבותיו, ובפרט – בפסק הדין שניתן בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, הלכו וצמחו שורשיה של התפישה – שורשים אשר מטבעם מחוברים יותר לאדמה, לקרקע המציאות (ולא רק בשל שנכרכו בגידול ירקות); וכך, עברה הלכת אפרופים חידוד, עיצוב ואולי אף מיתון, ככל שהשורשים חדרו אל לב האדמה" (פס' 16 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין).
תהליך זה שעליו הצביע כב' השופט ריבלין המשיך, העמיק והתפתח עוד מאז ניתן פסק הדין בהלכת סהר ואולם, עוד קודם לכן נשמעו הסתייגויות ביחס להלכת אפרופים. ראש וראשון למסתייגים מהלכת אפרופים הוא שופט בית המשפט העליון עד לא מכבר – כב' השופט יורם דנציגר. בסדרת פסקי דין (ראו לדוגמה: ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.2008); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן פ"ד סג (3) 577 (2010); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון בע"מ (פורסם בנבו, 31.2.2008)) הביע כב' השופט דנציגר הסתייגות משמעותית מהלכת אפרופים. לדידו, כאשר לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע.
18. בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון מן השנים האחרונות, ניתן למצוא מגמה של האדרת מעמד לשון החוזה על פני מעמדן של הנסיבות, לכל הפחות מקום שהלשון ברורה.
לא ארחיב בעניין זה יתר על המידה, חלף זאת אסתפק בהפניה לשורת פסקי דין מפיהם של שופטים שונים אשר נראה כי הצד השווה שבכולם הוא העצמת מקומה הפרשני של לשון החוזה ביחס למקומן של הנסיבות: ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' סמיר פארוואג'י, פס' 14 לפסק דינה של כב' הנשיאה השופטת (כתארה אז) חיות (פורסם בנבו, 11.05.2014); ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' אנטונינה לברינצ'וק, פס' 12 (פורסם בנבו, 08.08.2018); בע"מ 1813/18 פלוני נ' פלוני, פס' 19 (פורסם בנבו, 23.06.2019); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, פס' 10 לפסק דינה של כב' השופטת ברון (פורסם בנבו, 23.05.2016); ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פס' 46 (פורסם בנבו, 08.02.2018).
פסקי הדין הללו משקפים לטעמי את דבריו של כב' השופט סולברג (שנאמרו אמנם בדעת מיעוט), בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, פס' 19 לפסק דינו (פורסם בנבו, 06.06.2013):
"המטוטלת נעה מן הדגש על הלשון, אל עבר הנסיבות; בהמשך כרכה אותם יחדיו; וכעת שוב עולה קמעא משקלה של הלשון. דרך הכלל היא כי לצורך פרשנות חוזים "אחוז בזה (בלשון) וגם מזה (נסיבות העניין) אל תנח את ידך". ברם, לטעמי, ההיסטוריה החקיקתית, לשון סעיף 25(א) הנ"ל לחוק החוזים, ומדיניות משפטית ראויה, מחייבים גם זאת: ככל שהחוזה ברור יותר מתוכו, על-פי לשונו, פוחת משקלן של הנסיבות החיצוניות, עד כי, לעיתים, נדירות, תזכה הלשון למעמד בלעדי". ראו עוד ע"א 7869/14 ד.ד. ליה יזום והשקעות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט סולברג (פורסם בנבו, 09.03.2017).