46. במחלוקת זו שוכנעתי כי הצדק עם היפו. דמי השכירות שנדרשו היו גבוהים ומופרכים, והם נדרשו בניגוד להסכמים מאוחרים בין הצדדים, באשר לגובה דמי השכירות בשנה זו. זאת אני קובע בהסתמך על המכתב מיום 9.12.2008, נספח א' לכתב התביעה שכנגד / נספח ה' לסיכומי היפו. מכתב זה יש לקרוא יחד עם ס' 23 להסכם השכירות המקורי מיום 1.1.2007 (נספח 1 לכתב התביעה העיקרי) הקובע את שיעור דמי השכירות לתקופות ההשכרה השונות. ואולם יתירה מזו, גם נציג יקום - מר יורם בן יוסף, לא הסביר בחקירתו כיצד דמי השכירות שנדרשו מתיישבים עם הסיכומים שהתקבלו בהקשר זה. מפאת אריכות הדברים, לא אצטט כרגע את כל חקירתו בנושא זה ואסתפק בהפניה לפרוטוקול הדיון מיום 30.4.2017, עמ' 184-188.
47. בנוסף לדברים אלו, אני סבור כי טעם נוסף מצדיק דחיית התביעה לקבלת דמי שכירות; כאשר יקום ביקשה להודיע להיפו על הפסקת תקופת החסד ועל דרישתה לקבלת דמי שכירות, הרי שמדובר במו"מ לקראת כריתתו של חוזה חדש. זאת כיוון שכאשר יקום ויתרה על דמי השכירות, בהיבט המשפטי כרתו הצדדים חוזה חדש, אשר שינה את תנאי החוזה המקורי וזאת באמצעות התנהגותם. כעת, אם מבקשת יקום לשנות את החוזה התקף, יש בכך משום דרישה לכריתת חוזה חדש. לאור האמור, כאשר יקום שלחה את ה"הצעה" החדשה לכריתת חוזה הכולל תשלום דמי שכירות, מובן מאליו כי היא כפופה להוראת סעיף 12 לחוק החוזים, לפיה יש לערוך מו"מ לקראת כריתתו של חוזה בדרך מקובלת ובתום לב. איני סבור כי הדרישה המופרזת ששלחה יקום להיפו ואשר לא תאמה את הסיכומים וההבנות שהיו בין הצדדים עובר למשלוח הצעה זו, עונה על הוראת סעיף 12 הנ"ל ומשכך, קשה להלום את תלונותיה של יקום על כך שהיפו סירבה ל"הצעה" זו. בין כך ובין כך, ברי כי הצעה זו לא "התקבלה" על דעתה של היפו ולא נכנסה לתוקף.
48. נוסף על האמור עד כה אעיר, כי בהתאם להסכם הפשרה שהתקבל במסגרת התביעה לפינוי מושכר (נספח ד' לכתב התביעה שכנגד), החל מסוף חודש פברואר 2013, המסעדה חדלה מלהתקיים והיפו לא הייתה רשאית להפעילה לאחר מועד זה, אלא שניתנו לה חודשיים נוספים לפינוי הנכס והשבתו ליקום. לטעמי, בהגישה תביעה לתשלום דמי שכירות, נדרשה יקום להוכיח כי חרף העובדה שהיפו כבר לא נהנתה מהנכס בתקופה זו, היא נדרשת לשלם דמי שכירות בעדה. כזאת לא הוכח. יש להדגיש, כי מדובר בתקופה של חודשיים מתוך סך הכל חמישה חודשי שכירות, בגינם הוגשה התביעה שכנגד!